|
נטשה אייזלר, נולדה בשדה
בין דשא לאבן ריחיים
היא כותבת מאז ועד מתוק
ועכשיו היא עושה זאת בינתיים
יושב אדם בבית הקולנוע. יושב בנחת. הכסא מרופד, המיזוג ממזג
ואישתו המאופרת מחייכת. והחלו בהקרנת הסרט, והנה עברו כעשר
דקות, ואנו עומדים מול המאורע המחולל- והאיש, מרגיש כי תקוע לו
דבר מה בגרונו.
|
בדרך לבאר-שבע,
עמד
קטר,
10 דקות
20 דקות
ואת כל הזמן שעבר.
|
גם אני רוצה
אולי
את פרח לב הזהב
שתביא
לי
|
ההפך מריק זהו קיר
קיר אטום ומסותת אבנים.
ההפך משחור זה שוחר
שלום ותענוגות בשרים
|
אני מרגיש אותה,
מושיטה לעברי שתי ידיים
|
"אינך מפחדת?" - שאל במבוכה,
"קצת", היא פלטה וסגריה הציתה.
"אתה, נהג - תמשיך ותיסע
ואם ניפול למדרון, אז ניפול!" כך החליטה.
|
מצפה
כרית של רוגע
פנימי
מותירה
את הכרית השניה
לך
|
ועמרת לרגע לנשום נשימה
שנושמים אנשים יחפים
|
הלב שלי למכירה
יש בו שני חדרים
ושתי מרפסות
(המתווך ביקש לקרוא להן "עליות")
|
זאת אני, זאת האחרת,
שאומרת
ואומרת,
אומר עלי בבא,
סלי
שגומרת.
|
שאלו
אותי
פשוט -
מה המצב...
|
אני הולכת להיות אבא לילד שני. אני אבא לילדה ראשונה. אני האבא
שמטפל בבנו הראשון. אני הלא מתחתנת בגיל 35 כי הציניות גדולה
מדיי. אני הסבתא המאושרת.
|
והנוזל נערם ברחובות, חודר מתחת למפתני הבתים. מחלחל ברצפת
העץ, זוחל אל מתחת לשטיחים היפים הנקיים. ושלולית גדולה נקווית
מתחת לשולחן של אהובך שנרדם על ספריו. ואת דומעת דמעות של
חוסן, ואת ממררת בכי השפלה, ואת זולגת נוזל של אונס, ואת זורמת
כעס.
|
אבל מה עשיתי? העמדתי סטנדרטים גבוהים מדי?
|
ורק בסוף - נמלות היגון,
יקצרו כל פרור אדמדם שנשאר
מבשרי המעוכל בקיבות השרוחים...
|
לתפוס אדם
ברגע המאושר בחייו
ולומר לו -
|
אני החתיכה החסרה של עצמי, ואני לא פסיכופטית. אני הדבר הכי
טוב שיכול להיות לי, ואני לא נרקסיסטית. אני זו אני, יותר אני
לא צריכה.
|
אז נכנעתי. הנה העט נושר מבין אצבעותיי, ידיי מתרוממות למעלה
ומנפנפת אני בתחתונים לבנים אל עברכם. כנועה אני, מוכנה לחיות
בשבי ארצכם המצועצעת. גבי כפוף, עיניי מושפלות - קחו אותי!
הטיחו בי את קיללתיכם, הכו בי בכתות רוביכם. אני שלכם!
|
לא. חתול כזה לעולם לא יישאר אצלך בבית. פתחת לו את הדלת הראת
לו את הדשא והמרחב הפתוח שבחוץ. גם אם תשאירי לו קערה בחוץ הוא
יבוא, יאכל קצת ואחר כך שוב יילך. חתולים הם סקסופוניסטים.
ואני מרלין מונרו.
|
הדעה שלכם עלי איננה יותר לגיטימית מדעתי עליכם. מונופוליסטים
ארורים! דתיים פנאטיים! פרזיטים של שקר! קראו, קראו להנאתכם
ודברו על זה אחר כך
|
וכתבו את זה קודם כל כך הרבה
ואמרו והזהירו והדליקו נורות
אדומות אדומות הנמלים בחזה
לא סיפרו לי שככה צריך לקרות
|
ואני רוקדת עם חד הקרן,
האחרון
|
לא ברחוב, לא באף בניין נטוש לא על רכבת הרים ולא על ... רכבת
תחתית!!!! פשוט איננה...
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
מישהו פעם אמר
שגם זבל יכול
להיות אמנות,
אני לא לחלוטין
מסכים איתו, אבל
חייב לציין שגם
אמנות יכולה
להיות זבל.
צרצר. |
|
