|
 אני, באחד הימים היותר עגמומיים שהיו,
סתיו 2005.
עצמי,
עם מצלמה עקומה ב300 ש"ח מהונקונג (יקירתי). |
נטשה
היה זה ערב אביבי יפה ומושלג, ממש כמו שאר הערבים
האביביים והמושלגים שתקפו את אירופה בשנת 1990.
ונדמה היה כי נפל לגברת מרינה שטבסקי מקרר אפוקליפטי
על הבטן, אחרת אין שום הסבר לתופעה המוזרה שקרתה
באותו הערב.
מלבד ההיבריס הזולג לכל עבר ומציף כל פיסת דיו
וירטואלי בדף יוצר זה, כמובן.
בשינוי תמידי. אבל איכשהו תמיד אני (אבל לא אמורים
לכתוב בגוף ראשון אז 'אני' ישונה ל'היוצרת'). שום
פואנטה. שום קטץ'. ייתכן וגם שום כשרון. שום אכפתיות
בנוגע לעניין.
לא מחייב כניסה, אלא אם כן אתם ממש חייבים.
וסתם לידע כללי וטריוויאלי בהחלט, מדובר בדף היוצר
השלישי של ה'יוצרת' (נכון שה'אני' היה משתלב בצורה
טובה יותר בטקסט?), כאשר השני כתוב בשורת 'האתר שלי'
והראשון מביך מדי בכדי להיות פה, או בכל מקום אחר על
הפלנטה, חוץ מגוגל (וגם זה רק כי גוגל כבר ראו הכל).
הוא בהכל - אני בכלום
חיוך אחד קטן, עלום
|
"אם יש מישהו בקהל שחושב שהשניים האלה אינם מתאימים שיאמר את
דברו או שינצור את פיו לעד"
אני! צעקתי בתוכי. אני חושבת שהם לא מתאימים! אני בכלל חושבת
שבשנות הנישואין שלהם הוא יהיה אומלל והיא תגלה שזה לא זה
בכלל.
|
כשיגיע החורף,
נעלה שנינו על גג הבניין ולא נפחד שמא השמש תצלה אותנו, כי אין
שמש.
נעמוד בתוך האבק שנשטף יחד עם כל רגשות הטינה מהעבר,
אני אחבק אותך חזק חזק,
לאחר מכן אצחק ואעיר שהשיער הקצר הזה דווקא הולם אותך ושנורא
יפה לך קרבי,
ואז נלך לאכול גלידה.
|
תצפית מהגשר הדרומי בראשון, אל עבר העיר.
|
|
|
אני באה לבמה רק
בשביל הסלוגנים.
הם מהחיים
האמיתיים.
אחת שמתחילה
להבין את החיים
האמיתיים |
|
