|
זונה
הוא קרא לי
זונה מזדיינת
כאילו שיש זונה שלא מזדיינת
כזו שכשמנסים להוריד לה את התחתונים
היא מצמידה ירכיים ואוחזת בהם כל כך חזק
שנשארים לה סימנים של גומי זול על הידיים
שמזכירים לה שוב בבוקר
שהיא זונה.
(אהבה ישנה ישנה ישנה במקום בו מילים הולכות לאיבוד
כמו גרביים במכונת כביסה)
6.9.81, יום ראשון, 13:30, ת"א, הקריה, יולדות ב'.
זה התרוץ שלי.
את השמלה ראית כשכבר כמעט סיימנו את מסע התלאות הזה, תלויה על
קולב, לבנה, פשוטה, עם רקמה דקה של פרחים במחשוף, היא הייתה כל
כך יפה לך, כאילו נתפרה בשבילך וחיכתה לך שם על המתלה בשקט,
שתגיעי.
|
היינו יושבים על הכורסה הישנה בסלון ומאכילים אחד את השני
כפיות עמוסות וצבעוניות של גלידה ואתה היית מנשק אותי בפה מלא
והיא הייתה נוזלת לי הסנטר ועושה כתמים ורודים ולבנים על
החולצה.
|
הם מדברים על כמה אתה מקסים, "כל כך משתפר" הם אומרים, ואני
מחייכת ומסכימה, חוזרת בפעם האלף על מה הרופאים אומרים, הגננת,
הפסיכולוגית והמרפה בעיסוק. "את תראי הוא עוד יפתיע את
כולנו..." ומחייכים אלי בשיניים מלובנות של אנשים שרוצים להיות
יפים אך לא יודעים כיצד
|
הרכבת נעצרה בתחנה והוא קם לצאת, פתאום היא קראה לו, "סליחה"
אמרה באנגלית רהוטה במבטא שהוא לא ממש זיהה, "איפה אני יורדת
לקמדן מרקט?"
"עוד שתי תחנות." הוא ענה לו באנגלית הקלוקלת שלו, וירד
מהרכבת.
|
לאחרונה הייתי המון זמן לבד, אני חושבת שפשוט אחרי כל זה
התפכחתי כי אני כבר בת עשרים ושלוש והפסקתי לחפש משהו או מישהו
להיצמד אליו, לא בחור שהוא עץ ולא קרקע עם שורשים.
|
נתנאל היה מלאך מדרג רביעי. זה דיי מכובד למלאך בשנתון שלו,
כבר לא רחוק מהדרג חמישי, הדרג של המלאך גדעון. המלאך גדעון
היה אחד מהבכירים שנתנאל מאוד העריך, בעיקר אחרי שנתנאל השתתף
בסדנה המרתקת שהוא העביר לפני כמה שנים בנושא הרגיש; "אין
מלאכים בגיהנום, האומנם
|
רינה עובדת בשנקין. היא מוכרת מותרות לאנשים מיותרים; סיכות
ראש עם נצנצים, צעיפים ממשי, מסגרות צבעוניות לתמונות ומוצרים
לבית מפלסטיק ונירוסטה שבעצם לא משמשים לשום דבר.
|
בחדר חשוך
אני מדמה אותך
אוסף אותי לתוך
כמו רודן
|
הדרך שלי החוצה מונחת על הדלפק,
כתובה בשגיאות,
החלטתי להתעלם,
מזל שאני לא מאמינה בסימנים.
|
אני מתיישבת ומחכה לאי מגע ידייך בשיערי
לאי נשיקת שפתייך העייפות
לאי חיבוקך המנחם
אני נותנת לעצמי להתפרק שוב באי אחיזתך
|
מתהלכת בשמלה קצרה וסנדלים
רוקדת לצלילי תופים של זעם
קינת אבל ברחובות ת"א
|
בין סדקים של קירות;
עירומים
לבושים
מבוישים.
|
בין עיניים רעבות
ריקוד שאין בו קצב
|
יש ואהבנו כשעוד היינו צעירים מכדי לחדול,
כשהימים עברו לאט ואני עוד הייתי בך
|
משקפי שמש אוחזים
שפתיים שבולעות
|
אוחזת בבטנך שהתמלתה בחלל
ואשקה אותך וארווה את צמאוני
ריח של אישה אופף את גופך
והיית תמיד אישה
וילדה
|
השפתיים שלך חובות
את סיום ההזיה הזו
כי שנינו יודעים
שלא תהיה אמת
בהודאה
|
כפות הרגליים תמיד נישאות כמו מעצמן אל אותו הרחוב,
בו נפל אז ליבי, והתרסק על המדרכה.
אין לו שום זכר,
אף לא כתם יבש עם שיריי שירים, כפי שדמיינתי לי.
|
בבוא הערב נשואות אותך רגלייך אל הגבעה,
בצעדי אישה היא קרבה, אט, אט,
ועוצמת הציפייה כעוקרת לבך מכלא צלעותייך.
|
יושבים בבית קפה פינתי,
מעשנים סיגריה, מלבורו לייט,
חולקים עוגת גבינה (אולי שוקולד?)
|
יש בי חורים שדרכם לא רואים את השמיים,
ובחורים האלה אתה ישן בלילה
ואיו לי כוחות לסלק אותך
|
כמה קל להיות אחרת
אני רוקדת על המיטה שלך
ונכנעת עוד לפני
|
הפעם אני אפתיע אותך
אין לי מתחת לשמלה
כלום
|
בבוא העת
ותשכב איתה
במיטה שלך
|
אין בי שירה,
אין בי משוררת,
רק כאב ומילים
של יסוריי הנשמה.
|
לא מזמן
חשבתי שמצאתי אהבה
נגעתי בה בקצות האצבעות
ליטפתי אותה עם הריסים
|
נשימתך האילמת אורבת,
חיית טרף ברקע אנקותיי.
גופו כהארקה לבדידותי,
מתלטף בערגה בין אצבעותיי.
|
את גן דובנוב צבעו בכחול
פעם היה בצבע
למרגלות המגלשה ברוטשילד אין אפילו חול
|
א' תמיד אמר לי שהוא מכיר את השדים שגרים אצלי בעליית הגג,
(ושלאהוב אותי זה כמו להירטב מגשם בקצה של הגרב)
ברחוב בלפור היינו עושים את המסיבות הכי טובות
|
אתה אמרת,
זה מסוכן.
אני אמרתי,
זה מה שאנחנו.
|
ובסובב גבך אלי
נפלתי על ריצפת חדרנו בוכיה.
|
בעומדי תחת עץ הגויבה,
וקצות אצבעות זוממות לופתות פיתוחי ענפים,
שפתייך, לפתע, נהרו אל עורפי;
|
היום מורכב מרגעים של בדידות
הנארגים לכסות בתחינה גוף
שמדמה נשיכות בין הסרעפת לשאר.
|
אני שוב בוחרת בך
וזה אמיתי כמו שלכת בקיץ
וזה נוזל לי בין האצבעות
מטפטף ומכתים לי את הגרביים.
|
מקוללות, מקוללות,
שתי רגליים כושלות,
בדריכתי המהוססת
בהליכתי המתנצלת
|
המילים נותרות
יתומות משורות
שנפלו בין המקלדת
לקצות אצבעותיי
|
אני מתחילה לסדר את הבית. אין ספק שהביטוי "ילדים זבי חוטם"
מהדהד בראשי כשאני אוספת ניירות טישו מלוכלכים הפזורים ברחבי
הבית כמו שדה פרחים וורודים ולבנים, זן חדש, אני מגחכת, פרח
הסמארק המצוי.
|
אני נותנת לך לגרד עוד חתיכה מהצלקת שהחלה כבר להגליד.
טיפות דם זולגות לי מבין הרגליים,
מכתימות לך את הסדינים.
|
ועכשיו אני חושבת שאולי הוא צדק, אבא שלי, כשאמר שאתה תעזוב
אותי כמו כולם, שאחרי שתכיר באמת אתה תברח, ותוך כדי כך בין
מילה למילה הוא צוחק
|
אל הארכיון האישי (16 יצירות מאורכבות)
|
|
אני רוצה למסור
ד"ש לגיל ירדני
שיושבת פה לידי
(סתם, היא לא,
אבל ככה תמיד
אומרים ברדיו)
זאת שאהבה את
התל-אביבי |
|
