|
רבות אבני הדרך
נשזרו במחרוזתי
מהן בורקות ונוצצות
חלקן שבורות מנופצות
|
אם תקנה מניות בחברה שלי
ההשקעה שלך תהיה כדאית
אך אתה קונה נכסים
מזייף קבלות
ולכן היא איננה רווחית
|
או שאתה נכנס,
או שאתה יוצא,
או שאתה מחפש
או שאתה מוצא
|
כשאמא חזרה
עם אח קטן
לא רציתי יותר
ללכת לגן.
|
אבי מת
בבית
ביום שישי
באייר,
|
איכשהו
אתה מצליח
שוב ושוב
בי להפיח
את התקווה
|
שוב היא מתדפקת
מנסה לחזר
נפתולית ומשדלת
מתפתה לבקר
|
אל תוסיף מלה
אמרת די,
כל מה שתאמר
שמעתי בוודאי
|
אל תפסיק
לאהוב אותי לרגע
השאר תמיד קרוב אלי
אל תרחק
ממני ולו רק צעד
|
הייתי עוצמת עיניים
ודומעת,.
מבקשת שלא תשקע
כדי שאספיק.
|
אין לי אכזבות
אני זורמת
אם זה יבוא-יבוא
ואם זה לא-אז לא
|
כשתאהב,
אם תאהב,
תן לי לבוא וללכת,
שמח לקראתי
והאור בעיניך,
בכה בלכתי
עד ששוב אחזור
|
נשבעת שבאוגוסט
מקסימום ספטמבר,
תיצור שוב קשר
כשתחזור.
|
אני איתך, ילדה שלי
בכל מקום בכל שעה
בכל מצב
כשאת טועה, לא יכולה
|
אני באמת לא נראית כזאת
אני יפה הרבה פחות
זה רק הברק שבעיניים
גומות החן שבלחיים
|
בנעורי
אני זוכרת
היה מעט
ולא חסר
דבר.
|
אצל סבא וסבתא
מותר לי הכל
להשתולל, להרעיש
וממתקים לאכול,
|
ארבעה עוברים
מתחלקים
חיים
נושמים,
|
אתה לא האיש שהיית
שראה את הטוב בתוכי
שלקחת אל בין זרועותיך
ועטפת בחום את גופי
|
אתה שם,
לפעמים
אתה פה
חי את חייך
בין הימים.
|
בלילה באות המלים
ובוכות
על שלא נאמרו
או שכן
|
בסוף היום
נסגרת דלת,
מוסט וילון
מוגף חלום
אחרון
|
בעיניים עצומות
אתה יודע
את המחשבות הנסתרות שלי
ובחיוך המלוכסן, הספקני שלך
חושף אותן ומסכים
|
כי הערב ירד
קורי העצב
לכדו אגלי שמחה
והגיעה העת
למחול.
|
דקה,
דומיה
מביטה לשמים.
מבעד לענני הכבשה
נוקבות עיניה,
שותקות.
|
דרך העיניים
רואה את התהום
ואיך את מטפסת משם
אל האור
|
פרצת אלי דרכים
כדינמיט
נסוגות ממני
בדממה
בכבישי עפר.
|
אהבתך -
פנסים בעיניי
וכשנדמה שחמקה
כבו.
|
בבית שלי יש חלון
המשקיף אל הוואדי ממול,
באביב מזהיבה לי שיטה מכחילה
וקידה שעירה בחורף
|
אני זוכר אני שוכח
עיתים נובל עיתים פורח
אני מרגיש אני אטום
אני מושלם או בעל מום
|
את מה שהוא ראה
הוא מעדיף לשכוח
וכל מה ששמע
אינו נותן מנוח
|
ובעת כפרות וסליחות
כשופר קולי קורע
מבקש אותה
לצדי.
|
אזרע מחשבות ברוח,
והן תנבטנה כמילים
בשיריהן.
|
כשהבוקר יאיר
על עולם של שלום
בו אתה ואני
נעיז לחלום
|
שקיפות עורפית מושלמת
חמש אצבעות
לב נכון פועם
עם כל המחיצות
|
אני לא דעתן
ואפילו לא עקשן
אני תמיד מוותר
לא מתווכח יותר
|
למה אינני עומד בראש
פתח ושאל המספר 3,
לא מסכים ש 1 הקטן
יהיה תמיד ראשון, החוצפן
|
הוא מפיק מהכלי
יצירות מופלאות
וקלידיו נכנעים
למגע אצבעות
|
כליל החורש יודע
עליו להשיר בעתם
ופרחים ורדרדים
מגזעו להנץ
בזמן.
|
נמאס מהקור
מהגשם הרב,
לא רוצה לחכות
לא, אין מצב.
|
כשהצלע שלך על שלי מונחת
אנחנו ממש חופפים
כשהשוק שלך בשלי נוגעת
אנחנו מאד מתאימים
|
התנים שבוואדי
בפתח ביתי
על הר הכרמל
מתאספים הם
|
ואתה תבוא אלי
עם יד שמלטפת
תגע בי ברכות
של משי וקטיפה
|
וביום ההוא
עלתה השמש כהרגלה.
אילו ידעה
הייתה נחבאת
ומחשיכה
|
מנסה
להשתנות,
לרצות
לפצות
כבר כמה לילות
|
סגול של אזדרכת
מבעד לחלון
מחנק של געגוע
מתקבע בגרון
|
הוא מביט בפסגה מתרחקת
את בנוף הנשקף מסתכלת,
אגמים ובארות של מים חיים
לו נדמים כבורות שחורים.
|
קחי לך ילדה
חרוזי מילותיי,
השקופים
לך יהיו
הינומה
|
וריח בישולים מציף את כל הבית
עם עוף וירקות טבולים בשמן זית.
אחד רוצה סלט בלי חסה ופלפל
שנייה בגלל השום מתחילה להשתעל.
|
נמסות כתפרים
עם הזמן,
מגלות צלקות
של פצעי אורך ורוחב.
|
ילדה של סתיו
נוגת עיניים
עלים בשערך.
ימי עגמה
עוברים עלייך
שלכת בקולך.
|
עץ הזית העבות כבר מזדקן בשקט,
קרן שמש רחומה כסיף עליו נושקת.
נדמה שקומתו צמקה עם השנים,
ולא מכובד הילדים או שמן הזיתים
|
אני שותה אותך
בלגימות קטנות
שלא תיגמר
אתה הכי מתוק
לקראת סיום
|
מה עוד צריך לקרות
כדי ששוב נבין?
מה יש עוד לעשות
כדי שלא נלין?
|
לנשום
את אוויר הלילה
של אז,
להריח
ריחות צרובים
|
תשירי לי
שיר אהבה
כשאשוב מכאן
הביתה
|
פגשתי פעם ברכבת
בקרון הלילה
של חודש דצמבר הקר
מבלגרד לבוקרשט
|
לא טוב היות דגל נישא
מונף מתוך השכול
עוטף ארונות מתיו,
המורד לחצי
|
אותי שום דבר כבר לא יפתיע,
אם השמש בגבעון דום תעמוד,
ואיש את אשת חברו יחמוד,
והמשיח על חמור לבן יופיע
|
לשכב על הגב,
הכרית מתחת לצוואר
האף לא ייסתם
הגרון לא ייחנק,
(באחריות)
|
בית קפה קטן
שולחנות עץ עגולים,
נרות כתומים
להבות מרצדות
|
והריח, הו הריח
מצווארך
דביק וחמצמץ
ייספג בי
יכניעני
|
כולם חומדים
פיסות של אהבה
|
דבר אתי, אני שומעת
קולות לבך כמהים לצאת
אפשר היית קצת פתוח
ומשחרר אמת אחר אמת.
|
אני
מבשלת לי שיר חדש
הוא מתחיל כבר
לזרום בעורקים,
מתוק טעמו
כתפוח בדבש
וריחו כמו גן של ורדים
|
המצב היום הוא וירטואלי
וממש ממש לא רציונלי
ההווה נדמה כל כך בנלי
והעתיד נראה לי, מה זה, טרמינלי
|
לעמוד בצמדים
או בשלשות
בצרופים מקוריים,
לרצות, לפתות
אותי.
|
אני ממוללת
מלים
כעלים בשרניים
בין אצבעותיי
|
מנדל'ה,
דודי בן הי"ג
אחי אמי,
אהוב נפשה
בבת עינה.
|
אני אוהבת כשקוראים לי סיפורים
על חיות שמדברות וצמחים מוזרים
אך כשיש בסיפור כרישים אני חושבת
להפסיק להקשיב ואפילו עוזבת
|
הלוואי שהייתי מצוננת
והיה לי אפילו קצת חום
אז אמא תאמר לגננת-
היא נשארת בבית היום
|
אתה תהיה לי נהג מונית
בגשם תאסוף אותי
ברדיו שלך לאונרד כהן
I'm your man ישיר לי
|
אני נע לקצבך
משתוקק אל חיקך
לאט בעורקיי את זורמת.
|
במסלול המהיר מתעלם מכל תמרור,
אני יודע בעצמי מה מותר מה אסור.
אף שוטר מוסר אותי לא יעצור,
וקווים של הפרדה בקלילות אעבור,
|
אל תנסה אותי
לא אעמוד בו.
|
עם שמלות ארוכות בשלל צבעים
נעלי זכוכית וכרכרה מלכותית
פיית קסמים עם שרביט פלאים
ונסיך מתאהב בילדה לכלוכית.
|
סבא אוהב לי סיפור לספר
כדי שאגמור לאכול מהר.
לי זה לגמרי, לגמרי ברור
שהוא מלבו בודה את הסיפור.
|
סבא נבהל מנסה לעצור
תופס מקדימה וגם מאחור.
זה ממש מסוכן, הוא מתנשף
ואתי על ספסל הוא נח, מתיישב
|
פרושה לפניך
במנהרת החושך
בין הזמנים.
|
אני קורא אותך
כמו ספר פתוח,
את גיבורה ראשית בעלילה שלי
שכל הזמן נבנית ונארגת
מרגשת, מפתיעה ומסתבכת.
|
מסמנת לעצמך
את הגבולות,
מבקעת את הקליפות
וצומחת.
|
עצובה האזדרכת
התדעו מדוע ?
היא עומדת בשלכת
כבר מעל שבוע.
|
מלים שאמרת
הרחיבו עורקיי
כתומך
דיללו את דמי
|
עשיתי היום המון דברים
הייתי בגן ופגשתי חברים,
נשארתי איתם גם בצהרון
עכשיו אני צריך רק
פיפי ולישון
|
נפרדת לאט
כל שעה, כל רגע, לאט
פעם שכחת את שמי
ופעם- את בני
|
הולכת לך ברחוב
ובכלל לא שמה לב
שאת נראית כה טוב
וגורמת לי כאב
|
ללטף
זיפי זקן בני יום
לנגב אדי זיעה
ממשקפיך
|
גרניום גווע
של תום הקיץ
מתנועע,
מתפלל ערבית לבוא סופו
|
אהבי אותו
קצת פחות
ממה שהוא
אותך
|
רואה את
כתמי שמש הנעורים
הנאבקים לשרוד
ולגלות
|
רוקדת איתך
את מחול החיים,
ירך מול ירך
חזה אל פנים
|
רק חיבוק אחד ודי
אחר כך אעצום עיניי
וארדם
|
שם
שערך הזהוב
רום קומתך
קטיפת קולך
ודמותך שערגתי,
שביקשתי
|
שהלילה ירד כבר
אני מבקשת
שהיום יחלוף
לו ביעף
|
שוב אתה כאן
חזרת,
עיניך שונות.
לא הייתי איתך
כשהלכת
|
את כל המלים אני שומרת בצד
לשלהי הסתיו,
אדע שאהבת אזכור שאמרת,
כשכבר לא תאהב.
|
דבר, אהובי, לחש בתשוקה,
לטף צווארי החלק בשקיקה,
כבוש את ליבי במבט, בשתיקה.
|
שורות מחכות לי,
אולי מחר אבחר בהן
לפתוח
|
מישהו ידפוק לך על הדלת
מישהו יגיד שהכול נגמר
מישהו יצרח שזו רק איוולת
מישהו יבכה שאין לו מחר.
|
צנועה ומבוישת,
עפעפי תריסיה מושפלים.
שרידי מסמרים על קירותיה,
מעקפי צינורותיה שנסתמו
חשופים לכל עובר
|
האם אפשר
לקבל את הבלתי נמנע
לשנות את הבלתי ידוע
להביט מחדש בתמונה
לאהוב ולמצוא עוד מרגוע
|
שנתי
נודדת לעייפה
מחפשת בית
נטול דאגות,
בלי זכרונות
ללא געגוע
|
פתחנו חלונות,
כיבינו המזגן,
הרשינו לרוחות
לחדור מתוך הגן
|
כמה אני צריכה קצת שקט,
אל מול הים והגלים לשבת
לשכב בחול הרך והחמים
להזכר שוב בימים טובים
|
תזכירי לי
איך הסתכלת בי סתם כך
חייכת והמשכת ללכת
הפניתי ראשי לא ראיתי אותך
|
השמש משנה
את זווית הקרינה
והצללים שוב מתארכים
הרוח מנשבת בקרירות נעימה
|
מנערת את חטאי
אחד אחד
מקפלת אותם מחדש
צבעים צבעים
|
אני רוצה חלון חדש לפתוח
ולהרעיד את כל נימי נפשי
ולנסות למרות הכל לפרוח
ולהיות שוב מחדש חופשית
|
וכעיוור תגשש בינות
חדרי לבי המצולק
שכבר מזמן
איבד אהבתו....
|
אל הארכיון האישי (31 יצירות מאורכבות)
|
|
מאיפה אני אביא
לך עכשיו בננה,
כוס רבק?
טרזן, ישראל
2001, 93 דקות |
|
