|
היא נולדה בשנת 84' בפאתי העיר הגדולה
ונסחפה, קצת כמו כולנו, אל תוך המערבולת...
לפעמים קצת טבעה בחיפושים, לפעמים למדה כיצד לשחות
ואולי היא עדיין עוד לומדת.
היא חיפשה את עצמה בלבד, וחיפשה גם בביחד
היא חיפשה פורקן בתאטרון, במוסיקה ובציורים מופשטים
אך נשארה, מעל לכל, עם הכתיבה.
העמוד שלפניכם מורכב מיצירות שונות ממגוון תקופות,
יצירות חדשות מגיעות ויגיעו גם בהמשך.
יום טוב וקריאה מהנה! :)
אנשים הם כמו רכבת
עוד קרון במסילה,
הם לא עוצרים בתחנות
לא מותירים בי בהלה.
אנשים הם כמו הרוח
הם חולפים כמו הגלים,
נכנסים לתוך חיי
ותוך שניה נעלמים.
|
בנשימה אחת, כמעט חשאית
התוודיתי על כל מי שאני.
הראיתי לך את הלוח של נפשי
והמילים בו לא אמרו לך מאום.
|
אם הצבא על קיבתו צועד
אני עכשיו בוערת,
רעבה לראות את השחרור
מעבר לגדרות.
אנורקסיה של ההמונים
אשר טובעים בכעס,
ואני בין זרועותייך
ונפשי בין הקירות.
|
בבית הבובות יש ילדה ששכחתי
היא שבורה מבחוץ, מבפנים אף יותר...
היא סגורה בבועה- לא רואה כלום מעבר
מפחדת לשתוק, אף יותר לדבר.
|
אני נפעמת מיופיו, המורכבות שבו
ורק רוצה לגעת, מושיטה ידי -
שרף עוטף אצבעותיי.
|
בטח שלא אשכח ובטח שלא אסלח
לא ארוקן שוב את נפשי ואתקפל עד שתצרח
ולא אכפיש עוד את שמך, לא אתבייש יותר בשמי
כי לי הבטחתי, לעולם עוד לא אשכח שוב את עצמי.
|
אתה הבסיליסק,
אתה המוות האוחז אותי באישוניך
כמו חץ לאורך עורק הצוואר...
|
אני אישה כספית
פרועה וחייתית מדי להתהלך
שקטה וצייתנית מדי לסורגים.
|
עכשיו אני שמור בתוך ראשי
זה בונקר מחשבתי,
החיילים בפיקודי תפסו שליטה...
זה אולי נראה לך קר
|
דוקטור ג'קל שלי
היה למיסטר הייד
ולבי, על כל הזכוכיות שבו
הפך אבק ברוח
|
החצים המורעלים שלך
הם עוד חלקיק בפאזל,
מתי יהיה לי את הכח?
את האומץ להשלים?
אם אזרוק את המגבת
אם אסיר את הכפפות,
האם אנחנו נעלם
או שאנחנו השורדים?
|
אני קורבן ההגנות שבי
אני הפרג שהיה פתאום לשדה פרחים
נידון עד לעולם בתוך עינייך,
כי שם בשדה הקרב נשאבתי
|
השמיים לובשים צבע
תותחים יורים בקול
המדינה בת 50
אך לא רואים הבדל גדול
|
הנשמה שבי נמשכת
כתולעת בחכה-
אל תוך המעמקים.
אני טובעת,
בדכאון.
|
העור הדק תלוי
כשקיות של ניילון סביב גופך
והזמן זאב רעב,
נועץ ניביו בעצמות.
|
קירות של עובש וענן אבק
הסתירו לי את האופק
ולבי ימשיך לכמוה,
לערוג אל המרחב...
|
את מתמסרת לזה אשר פרע,
ביתר את נשמתי
כל החיות שביבר צווחות מפני מבול קרב
|
אני זוכרת שאמרתם לי
"זו לא תרופת פלאים",
עם כל כיסא שהתחלף מולי
נקרעתי לגזרים....
|
תמיד מול נשק דמיוני שמחסל אותי
בלי אזהרה,
יורה אליי מילים בתוך ראשי ושם -
הכול הפוך ומעוקם
מראה שהיא בשר ודם, אך לא...
|
"בואי, כיפה'לה" אמרת
"מה יש לך שם בתוך הסל?
תני לטעום ותני לראות ותני לגעת
התפוח שלך אדום יותר מדם.
|
הנשמה שלי?
רטובה...
כמו מילה ממך,
כמו סליחה הנטבלת בדם
|
היא מזדעקת, היא צועקת
וקולה אינו נשמע,
כאב כזה שלא נראה
אך מעטר את כל גופה.
|
נשל הזהות שלי נוזל לו במעגלים סביב קרסוליי
מותיר אותי במערומיי, כפרי בשל.
אני תפוח באצבעותיה של חווה
והיא לופתת אותי בכל הכוח,
|
יש טעויות שאין עליהן מחילה.
הן אורבות,
מקננות בפנים כמו סרטן...
|
אתה יודע איך זה אנשים
הם חמושים,
באצבעות רותחות
מילים חותכות
|
ברסיסים של שפיות אני אוהבת אותך
כשאתה צלול,
שקוף כמו מים,
כמו תפוח חדש על ראשו של ניוטון
|
הרבה דברים שקרו לי בחיים שברו אותי, חשבתי שיכולתי יותר אבל
כנראה שטעיתי.. וזה מה שקורה כשאתה מסגל לעצמך דפוס של קורבן..
מי שמצליח לשבור את המסגרת הזאת- ינצל, ומי שלא- נותר לנצח
במעגל של כילוי עצמי שנאה ומאבקים פנימיים אינסופיים.
|
השגרה כל כך מקובעת, כל כך מוגבלת ומלאכותית כך שלפעמים אני לא
מצליחה להבין איך יכולתי לחיות שם... והאנשים שפעם נראו לי
כמו כולם הפכו בעיניי לחריגים, או שאולי אני היא החריגה?
|
כשהטוב והרע משחקים קלפים הם משחקים על הנשמה שלי,
וכי איך אפשר אחרת?
החיים כולם הם תחרות ובסופה של כל תחרות ישנו מנצח וישנו-
מי ינצח הפעם?
|
אל הארכיון האישי (35 יצירות מאורכבות)
|
|
אם ניוטון לא
היה זורק תפוח
על האדמה , היא
לא היתה מושכת
אותנו כל הזמן.
האנציקלופדיה
בליטניקה |
|
