|
עסוקה בחיפוש משמעות. טרודה בו. החיפוש אופף אותה.
המשמעות נסוגה ובורחת ממנה. עומדת ומתבוננת כיצד
חולפות הדקות והעולם והמשמעות עמו. רצה ומתנשפת, רק
כדי למצוא עצמה מעופפת בתוך חלום שבו נעה מבלי נוע.
מוותרת על המטרה, למען תיאור החיפוש.
It was the first and possibly last time of my life that I
could feel wholly secure, confident of my success despite
all the unwilling, unwelcoming circumstance - -
|
"מה אתה עושה, חדל! אינך מבין? אסור להרוג!"
"מדוע?"
"כיוון שהרצח הוא אסור... הוא מעשה בלתי-מוסרי."
"מדוע?"
|
אמרה גם שהכביש הוא חד-סטרי, ראי נא לאן זה את נוסעת! אמרה גם
שלא משנה עבור סבתא כמה נכחו בלווייתה, לא משנה אם בנה נכח אם
לאו. אשתו של בנה אמרה שסבתא מתה רק כדי לעשות להם רע. לבסוף
אמר סבא כי בטרם כניסתי הביתה אטול ידיי.
|
יש בטון שלי משהו פסיכולוגי כזה, משהו שמעודד אנשים לדבר, משהו
שגורם להם לחשוב שיש לי עניין אמיתי לעזור להם, ולא סתם סקרנות
אינטלקטואלית וצורך בגירויים מתמידים. משהו שגורם להם לחשוב
שאני האדם היחיד שיכול לעזור להם [...]
|
אני לא זוכרת מי העלה את הרעיון הזה, אני או הוא. יכול להיות
שסתם ישבנו בסלון עם ההורים שלי והם התחילו לדבר על התוכניות
שלהם לקיץ, ואחד מאיתנו התחיל לקנא או לשאול שאלות מיותרות.
יכול להיות שהחלטנו את זה אחרי שמישהו אחר ייעץ לנו בכיוון.
|
אז הכיתי על חטא בפני עצמי, בפני מצפוני, בפני נפשי - על
שעוללתי לה בחמש השנים האחרונות. אז עלתה בלבי המרירות הזועמת,
המבערת, שהובילה לשנאה היוקדת הזו. אז הרגשתי את הסלידה שתלווה
אותי עד היום הזה [...]
|
"שיט, דרכתי על ג'וק!" זעקתי בקולי קולות, רק בכדי להרגיש את
ידו האיתנה של נועם סותמת את פי בחיפזון, שמא ישמעו זאת
הסובבים אותנו. "כאילו אינך יודע כמה צרות אתה יכול לגרום
לעצמך אם תגיד את זה למישהו"
|
כשכל כך קר, הדמעות זולגות מעצמן דרך האף, בגלל הקור. אבל כאן,
אינך לגמרי בטוח שהן זולגות מעצמן, בגלל הקור. כאן, אינך לגמרי
בטוח מדוע ריאותיך דוחות את צינת האוויר של דכאו.
|
"הלו, אתה הורס לי ת'אוטו. תחליף כבר." קלאץ', שני, גז, קלאץ',
שלישי. כל כך משעמם כל התהליך. כמה אפשר? למה מי שהמציא את כל
זה חשב שכדי ללמוד את הפרודצורה המטומטמת צריך 28, במלים -
עשרים ושמונה, שיעורים?..
|
"לשם מה לך קונדום עם זרע בתוכו?" שאלתי, עדיין משועשע ומופתע
בו-זמנית מן הנושא המוזר אך המעניין בצורה הקשה להסבר שהשיחה
קיבלה.
|
היא חייכה, מופתעת מן הלהט שגיליתי, והביטה בי בחוסר ריכוז,
כשהיא מתחילה פותחת את כפתורי החולצה מקדימה. עצרתי בעדה
ואמרתי באסרטיביות, "לא זו ההפתעה שתכננתי להיום. שבי רגע."
|
"להתראות לכם, רק בשמחות, תהיו בריאים, תזכו למצוות. בעלי
הרכבים, סעו-נא אחריי. ניסע בשיירה." ורק כך, בשיירה, אנו
יוצאים את בית הקברות הזה, כאילו מפחדים ללכת משם לבד.
|
כל מעשה אנושי בנוי על כך שיש לו עתיד כלשהו, וכאשר ידעתי
בוודאות שאין לפניי עוד עתיד כלל, לא יכולתי להעלות במוחי שום
דבר, ולו הקלוש ביותר, שברצוני לעשות.
|
כששוב הרקעתי עוף, הגיע היצור הקודם והדביק אותי לקיר, מפזר את
תכולתי על המשטח המחוספס ומבתק את כנפיי העדינות ממקום מושבן,
מותיר אותי לפזם באגוניה על גורל בני מיני.
|
"שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה" משלי י' 12
מובא כאן סיפורה של אהבה נכזבת, של ניסיונות לשכנוע עצמי בעזרת
הרציונאל ובעזרת כלים אחרים. זהו ניסיון להתיימר ולשכנע אדם
בכך שאוהב את מישהו.
|
"וישנאה [...] שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה
אשר אהבה" שמ"ב י"ג 15
אין היא פצע שלעולם מדמם, אלא אבוקה המאירה את הדרך אפילו
כשאיננו צריכים לה.
|
קראתי את מכתביי האחרונים שוב. ראיתי לפתע שלא ביטאתי כלל את
אהבתי האמיתית כלפייך. כתבתי אי שם שאמרתי לך אודות האבק
המתעופף באוויר וכל אלה, אולם מהו תיאור זה כלעומת אהבתי? הנה,
עייני נא שוב ואמרי לי האם מתארים הדברים את רגשותיי הכנים
כלפייך
|
כה רבים באו ותיארו את האהבה הנכזבת, אולם איש לא תיאר אותה
כך. זוהי אהבתו הנכזבת של אדם שלעולם לא יודה בכך בתום ליבו.
|
יין לבן יש להגיש בטמפרטורה של 10-12 מעלות, אולם תמיד מגישים
אותו אצלנו ישירות מהמקרר, או ששמים את הבקבוק בתוך קערת קיבול
מיוחדת המלאה קוביות קרח. כך, לא זו בלבד שהיין מאבד כליל את
טעמו, שכן ככל שהוא קר יותר, טעם הענב מורגש פחות, אלא הוא אף
אינו ערב ללשון
|
רפואתנו של היום, איננה בריפויו של החולה. עליה להיות בריפוים
של פצעים נפשיים, פצעים מגלידים אולם שוב נחשפים, אשר הם על
הנפש הרוסית. לעולם לא שקטה, על אף היותם הרוסים האלה כה
עצלים, כה חסרי מעש. והנה, חלומו של וואצק תמיד היה לישון, כמה
שיותר. אולם אותו אפשר
|
[...] מחפשים את העט השחור ואת מחזיקתו בכל רחבי בית הספר,
מתקשרים אל החדרים השונים ושואלים בבהלה אמיתית וכנה האם הושאר
שם איזה עט שחור, חשוב ביותר, דחוף לחלוטין.
|
כשאימא התקשרה להודיע לי את הבשורה וניתקה בבכי את השיחה,
סובבתי את מכשיר הטלפון הסלולרי בכף ידי, הלוך וסובב, כאילו
בודק האם נשתנה חוק מחוקי העולם הזה, כאילו יש מה שימנע את
הסיבוב.
|
בעולם זה צריכים להתקיים ממה שיש, אי אפשר לבקש שכל מעשה יהיה
מוסרי וטהור, אין אובייקטיביות בעניינים האלה. כל אחד חושב שמה
שהוא עושה זה מוסרי ומה שאחרים עושים ופוגע בו - זה לא מוסרי.
מי אני שאשפוט את זה באמת?
|
היא נבעתה מיד, קמה מן הכיסא באחת, תוך שהיא חולפת על פניי
ומותירה באפי ניחוח של גוף נקי ומסובן, שיערה חולף על שיערי
ומסתבך בו לרגע קט. היא תפסה אותי בידי, הובילה אותי אל החלון
ושאלה אותי אם יש לי מברג.
|
"ואילו לב, ישן טוב בלילה, כן? נטל כנראה שתי טבליות סם שינה.
עומד להיגמר עוד מעט, כדאי שנקנה עוד. אלה החדשים, עשויים
מצמחים או משהו כזה, לא עוזרים בכלל. בעצם, שום דבר לא עוזר."
|
What could be said of lust? It is perplexing
A detailed list of female qualities to write.
It's even for the author slightly vexing,
Careworn not to be rendered impolite.
|
For-ever. I have not found anything that is
Forever -
Should my spirit
Or should my spirit
Not
Transcend to You.
|
But it is only my problem between the walls of my prison,
Jailed for being unable to make clear the errancy,
For being too comfortable and defyable,
For being too nice and understanding, beyond prejudice.
|
I blame no one, therefore I blame you all.
|
Don't make me a virtuous man,
I am fatigued by my morality.
Don't make me a vicious man,
I am repelled by my foulness.
|
Their sweetness glooms in pro patria mori,
No one was saved to tell their horror story,
And we shall fill their smiles with emptiness.
|
No one has the courage
To fill the empty ocean,
And I start filling it,
With my spit.
|
See foulness with fairness intertwined
Inside the gloomy promise of your heart;
Remind her - friends won't stab her from behind,
For enemies do will to spare this part.
|
We shall no longer sanction his blindness,
In which he thinks there is no
Justice or impartiality,
And is precise.
|
I learn
Such that I stay alive
In the memories of my successors
Long after I pass away,
Thus satisfying my infinite yearning
For glory.
|
Mea culpa, my Lord, for your generosity,
Its poets competing in bloodshed and agony
To earn a living by your kindness.
|
I now don't have a heart,
But it's not as if it were torn out,
Melted, liquified and evaporated,
|
Until this tombstone's lifted from my heart,
How can I powers to those men impart?
|
A swollen flicker banished from your thoughts
Has arrogantly sought advice in mine.
|
"Hello, You Divine Being," I shall greet It.
Your purity ambitious, like men's with gold,
Your glance at me - and I evaporate,
Your infinite existence would not ever cease.
|
[...] How is it conceivable that there is a precept, a law
Consenting them to see the skies? To breathe the air? To
live?
To earn a second chance?
|
Thy doom is also thy eternal bliss.
But mine is listening to pains like these.
|
The mortal
Who knows what love is
Was not yet born.
So many synonyms in the thesaurus.
Only I know what love is.
|
Death is unfair, it is despotic, because it is the
termination
Of existence. How hypocritical:
Survival, our cardinal objective, diminished.
|
We do not choose the tasks with which we cope.
Instead of coping we sometimes defy,
Flout and mock those duties for the hope
That "life is tough" remain a spiteful lie.
|
There is a shoulder you could cry upon,
But cleverly you should your tender feelings
Turn into strength and proudly move on
To grasp that shoulder's sympathetic meaning.
|
I want to be with every breath of spring,
To reach your lips and to conceive your eyes,
To reach the cheerful soul that would then bring
Sweet sight, sweet scent, sweet taste, which you comprise.
|
At first, man had clambered down the tree,
And could not surmount the tree anymore.
|
By trusting ardor rather than the thought,
By saying what I should have left unspoken,
I've made the choice that I have always sought.
I've thrown the lid away, it lies now broken.
|
The day you understand yourself you could reveal
Fragility becoming kin to your ideal.
|
A question of the 20th century,
Which ought to haunt us through the following one.
|
How trivial a message I have chained
Within the proper lines of decent rhyme.
Perhaps it's nothing that from this you've gained.
One's love for you is ancient art for swine.
|
Being human is no longer
Politically correct.
|
A silent passion full of gentle giving
By looking in your eyes, hearing your voice
By cheating and beguiling and deceiving
That I'd not wish for more had I the choice.
|
אז הדשא יוריק ועלים יזהרו
אז דרדק בקולו יעורר שוב הבכי
זכרונות בני-אנוש סבל רב ישמרו
לא מועט גם הצער שטרם ראו
וכאבך יינצר בתוכי
|
קרני האור האירו את המצבות,
אביב חדש ניקז מעול ערלת הכפור,
ביתק בלהט ניצנים, הסיר קליפות,
הישיר כנפיה המנגנות של הציפור.
|
אז נדע מה ראוי לאדם
לקדש, מה ראוי לחרוט
על התורן. בחצי נדם,
מקולס בחרפת הדם,
עליו דגל מלעלות.
|
האהבה שלי היא אגואיזם -
כי כל המפזר אהבתו,
תשוב אליו ריקם כשנאתו,
כי איש אינו אוהב עוד אלטרואיזם.
|
אני משורר שכתב
רק שירים ארספואטיים.
צייר שבכל דיוקניו
רק האוטופורטרטים.
|
כי אקח המגיע בכוח,
כלום דמעה על הארץ אפיל?
הגיון על יצרי הנו כורח,
מתיישב כמוצץ דם טפיל.
|
לא אוסיף עוד לשאול אלא אם אשאל
ואניח בצד התקווה
שבמרד נואל שאותנו גואל
יש מנוח גם לגאווה
|
עוד נותרה נשיפה לכבות בה הנר,
ונוצקה אפלה על שפתיי.
וכיצד לי אמצא, חכמה עוד יותר
המיתה, בתפילת אותו מאי?
|
שלום לך אחותי שלא נולדה לי,
הביטי-נא במשקפיים הורודים.
האם רואה את כל אשר נבדה לי
על פני הדמדומים הזהובים?
|
כצמח היונק מגבעולי הפשר
לופף אצבעותיי בקמט עורפך - -
איה אטווה עוד כור תמים לרשת,
איה אשיר בזמזומים סופך?
|
איחולי החלמה, שתרגישי טוב
בלבב ובקול מייחלים לשיפור
בתקווה לראותך בבריאות בקרוב
ואולי אף נבוא לביקור
|
אם אתה כה אדיר וגיבור ואיתן
אם נורא ממך אין והורמת מכל
להגביר אחיזת המוסר בשטן
איך תיאור הפלאים שחוללת יכול?
|
כה נפוץ החלום, הבה וננפץ
כי דיני חלומות נועדו לכך
שביעף מלים מורמות נשכח
שהרי החלום בגולגולת נוצץ
וראשנו שלנו בכך נרוצץ
|
הגם פשר לו אין, אם ארמון שנבנה
מתמוטט לרגליך לנצח?
כי הרגע קצר והנצח ארוך
ומה אם נפלה בו טעות?
|
ולא די לו באלה הבוחרים
חברתו על פני החיים
עסקאות בנפשם בני אדם סוחרים
אלוהים כבר אינו תמים
|
בני השש ובני השבע,
אלף-בית, אלף-בית,
טרם מודעים לטבע,
אלף-בית, אלף-בית,
לוחשים, ברטוט שפתיים,
אלף-בית, אלף-בית,
אותיות עשרים ושתיים,
מולידות החטא.
|
ועתה, כשתהיתי אם כבר התגברת,
כשחיפשתי מרגוע על יעף גרזן,
אז היכוני הלהב שלי את שמרת,
כאשר אייבב, מתחנן.
|
אני רוצה להיות גלולה אותה תטלי
למנוע מחיים להתעורר
אגן עד תום על תומתך עד שתפלי
ברשת מאהב רמאי ומעוור
|
אל תסווגו אותי בז'אנר הידוע
ואל תשוו אותי.
גם אל תביטו
למקומות בהם צמח בי געגוע,
למחשבות שאת רוחי הסיתו.
|
לא אראה אור שבמנהרה הפציע
להוליך התועים שסטו משבילם
אינני הולכת בכיוון היציאה
דחיתי האושר בהנד של שלילה
|
בנאמנות קרועה ומדממת
קוטף רימון בשל ומתכופף,
לאור נורה דלה ומעומעמת
מושיט ידו לסור בגן עייף.
|
בדמדומי נפש העוכרת שלוותי/
אמצא התיקון לנהרות תקוותי.
|
לעתים נקרים בדרכי אנשים
תמימים. איני יודע מה לעשות
כדי לכמש את ירוקת פריחתם
ולהחליפה באיתנות שורשים
שנשרפו בשמש היוקדת.
|
בתזזית אכולה כעסיי להרהיב,
בתנועה מקוצצת מלים,
זעקה שביתרה את לבי המרעיד
כינורות עמומים בצלילים.
|
לא, בלילה חד-פעמי
לא אוכל לוותר עלייך;
לא אוכל בהיותי בלעדייך
אחרי היותך עמי.
|
קשה לתפוס ההוכחה המדעית,
קשה לראות תקווה באינטואיציה.
בי מאכלת בערת שממית
שנשרפה למען האמביציה.
|
בין רקותיי מפעפע ובוער,
בעומק עין הבריק ובהתרס נדם,
זיק אש כווה, טמא, חודר מהר
לחשוף עוד עור עדין, צמא לגמוא הדם.
|
בורח לתוך המדבר בתקווה להדביר צמאוני,
הוזה שעוד יש תקנה, שאמצא עוד נהר ותהום,
אך מודע בלבי ששקעתי בחול טובעני,
ושמיים כחולים בוהקים, נסגרים על התום.
|
לא אשמע, לא אשתוק, לא אניס במלים
את השקר מהוד האדם;
הזיוף מסמר לבבות חלולים,
אך בהם לא זורם עוד הדם.
|
מבתר גופתי לתריסר חלקים
מתנבא עוד על ערש דווי,
בניצוץ הנצחי כוכבים נזרקים
ברינת מחולות כל ברואיי.
|
מהי נפשי כלעומת דף כמש,
מתכרכם ומוזנח על מדף?
ידרכו על נפשי, ישרפוהה באש,
לגזרים יקרעו את הדף.
|
מה טעם החיים כשניטל הצבע
מה פשר ההגות כשאין הוגה בה
אם הבל הבלים, אם הבל אגדה
|
הבלים היא הגות, הבלים היא שירה
הבלים אמנות, וטיפש כל אחד
ואולי האומרים כך נשיט בסירה
נחפש איזה אי מבודד עם טירה
ימצאו להם עיר להיות לבירה
ונותיר אותם שם לבד
|
זעקותיו מרעידות חלקיקי אוויר
הגותו מעוררת בהם זעזוע
את בכיו לא שומעים, וגם לא סביר
שביום דין גדול ישמעוהו
|
יש רגשות בנפש האדם
שלה ראוי בהם להתהדר ולהתגאות.
אך לא כעת. כעת אינם
אלא מטען חורג בחציית הנהרות.
|
מנשף בחותם הקטנטן תלי אפר
ומרצין הבעה על פנים שוחקות
הרפתקה כמו שלו לא תקרא בספר
הרפתקה זו נקראת - לחיות
|
הנחנו על כל המדפים העבשים/ ומיינו על פי הקטגוריות המבוקשות.
אמרנו את כל הקלישאות המתבקשות בלב טפשים/ וסידרנו בנפשות
המיואשות.
|
כשבדרך עיוורת, כעדר,
תיתקלו פה ושם בריהוט,
אל תצאו בדממה מן החדר -
והשאירו חותם בעילגות.
|
אחרים לא יודעים שאני אלוהי המניפולציות והשקרים.
אחרים לא אומרים לי שום דבר על המוסר שלי.
אחרים לא יודעים שהוא פשוט מת בשנתו.
|
בקרבי נעצמה עין דוממת, לאה,
לחוות מנוחת עולמים;
ואני בעבים מרחפת, דואה
מנקרת עיני הסומים.
|
מבריק בחרוזי עוד גיץ וזיק,
המקוריות נספגת בתלי שגרה -
נותר פחם שרוף ולא מזיק
מאש לבי שעד שמיים בערה.
|
הבחירה המודעת שיש לכולם אינטרס,
ולכן יש לי זכות להונות ולכן זוהי גנות,
להלל, לרומם, לקדש, לפאר ולקלס,
ולשקוע לעד בחרפת הטמיון החנוט.
|
האהבה, הנעורים, תקווה, חיים - -
הכל נמרח, נמלט מתודעה ברורה;
כי את המוות כבר ראיתי לפנים,
ומאחור - אביט בו במראה.
|
מסתכלים זה בזה, מנידים העפעף,
מנשקים בתומה וברוך,
מנגנים בגופם, והנר עוד נטף,
עוד חיבר בערת התשוקה ושאף
הניצוץ בין חיקם לחסוך.
|
הלוואי, התפלל בכל מאודך בלבב ובקול/ שתוכל אף את ספר חייך
לסגור.
שא דבריך לשופט ולריבון הגדול/ שעל הכאב תדלג ואל ההנאה תחזור.
|
כל כך הרבה תנועות בעברית,
כאילו היא ממהרת לומר את שיש לה לומר,
ממהרת לסוף המשפט
כדי לא להחזיק את הקורא במתח.
|
היא מחכה לאביר על הסוס הצחור,
ואני כאן, יושב על חמור מזדקן.
היא מחכה למבט שיצליב בה האור,
ואני בעיניה, עמום, מתבונן.
|
בוכה העיר מתוך חורבות העדינות,
נבאשת בכלימה בין ערימות לכלוך,
ורק בניין אחד מולי באדישות
בוהק, מבעית, בבוקר בגיחוך.
|
מה מבריק ממעוף רסיסי זכוכיות,
שנוקבו בקליעי הפלדה?
מה רקוב מגסיסת סוס אציל הפרסות,
ששבע גרגרי חלודה?
|
זו הדרך שלך - לחכות.
זו הדרך שלי - להפציר.
אך כעת אצבעות נפכרות
מלינות בקינה חרישית.
|
דף לבן ונקי,
מלא כעת סימנים,
התכרכם והתקמט והתפורר
תחת יד ההמון הלועג,
נספג כלקמוס והסמיק,
עד מהימן.
דף לבן ונקי,
בוער בכיכר.
|
נקרמו גידי הברזל של הכמיהה ושרירי הבטון של התשוקה,
הוצבה הזגוגית השבירה של הנאמנות במסגרות העץ של האהבה.
|
מה לי אם אינם לדעת נצרכים?
מה לי אם אפגע ברגשות שלהם?
מה לי אם אבחר שביל סומא בדרכים?
לי רק אבדון מצפה, לא להם
|
דם של סבל טעמנו, מחינו הצבע
הרוגים לא ספרנו ולא נעצור
נאמר שהרגל לאדם הוא הטבע
שמשתיק זעקה ביום חורף אפור
|
מנוחה אחרונה לך מצאת בשתיקה חרישית,
וקראתי מראש ועד סוף מגילות תכולתך,
ולמדתי שיעור המפוגג גחמה כה טפשית,
שקיוויתי לסוך על פנייך, מנסר את הודך.
|
רק מחשבתי עליה קמה ברוחי,
אך היא כאילו בי לכל דבר.
מתנה לה אהבים, ניעור בעל כורחי,
שב למקום שבו אתמול החליף מחר.
|
כי אמאס? לעולם לא אמאס
לדבר ארוכות הן בגנות הן בזכות
לחפש ולתור אחרי משמעות
|
כשתקריב עצמך לטובת הזולת,
אל תביט בעיני הזכוכית.
התודה בה תזכה תישנק לא מעט
ותידום הבטחה בשממית.
|
בחיי האדם מה ניתן לשנות
בחמש דקות של שיחה?
את הכל, מתחילה ועד קץ כל דורות
משקיעה בלבו עד זריחה
|
אבל אני לא רוצה שתעשי את זה,
לא מתוך רחמים או כבוד עצמי,
לא מתוך מוסריות או אלטרואיזם,
אלא פשוט כי זה לא יועיל לי.
|
לא קלה היא, לא קלה דרכנו
הוא הזמן לחדול כבר מקוות
שנותרו הרים כבדים שם לפנינו
נמלקו תפילות של שלג הפסגות
|
אני לא שואל שאלות נדושות,
לא מפני שיש עליהן תשובה,
וגם לא מפני שחקרו אותן יתר על המידה,
אלא פשוט כי הן לא מעניינות אותי.
|
לכי איתו,
חככי את פניו בידו, כמו שחככת בידי.
כנגד כל מילת אהבה שאמרתי לך, יש בי כעת מילת שנאה.
|
אם משעולים מלאים אבני שתיה נסוגו,
אם נחשולים של הוד כבוד עליו ויתרו,
אם עיוורונות של הגיון נמסו-נמוגו,
אם מזמורים של כינורך נפשו כיתרו
|
כי אבדתי, דומני, בזה המשעול,
שקשר לבבי בשלה.
מצפים במבוכה לפתרון הגדול,
אף שטרם ישנה שאלה.
|
מה ניעור בה מחר? - שום דבר, שום דבר;
דעתה השתנתה, זה הכל.
כי כיצד לא אראה - הנאות של מחר
מבטלות הבטחות של אתמול.
|
לא אוכל לתאר כי חסר הפרט
וחסר העיקר ששמעו
אנשים הימני בדרישת הפשט
מתהום רמזים הסתמאו
|
וכי מהי מיתה אם לא סוף החיים?
מצפים שתגיע בדואר רשום
האיגרת, אומרת עודנו בריאים
אולם קץ לנו כבר חתום
|
קטן ומנוכר ברקם כוכביי,
מושך, חלוש, בכבל הקשירה,
מודה אני - מוזר לשים קץ לחיי,
מוזר יותר לכתוב על כך שירה.
|
נעמד על רגליים לוטות בערפל
ונופל לתהומות הסכלות.
כך מולק רצון תקווה שבלב מאכל
להמציא לויתור משמעות.
|
כשנביא למשפט בפני בני האדם
עידנים שבהם הם יכלו לחיות,
וניתן השליטה בתלאות גורלם,
ונביא בפניהם עדויות מקיפות,
|
הוא מטפטף על הקרקע, נשמט, נבלע
בתכריכי הגבעולים ששם נבלו,
ומחפש מוצא, שליו כתרעלה
נוטפת לגביעי זהב עמום.
|
איזה נושא נדוש.
אף אחד לא מחפש אנושיות יותר.
ההומאניסט האחרון יכול מצדנו לכרות
את הלחי השנייה.
|
נקבים עשויים בתריסי,
ודרכם רק אראה את האור.
כי הנחתי נפשי בכיסי,
כדי לחסוך את סבלי הכפור.
|
שם, בפנים - הישועה.
לא שלך. סבלנות.
המיצג שם בסוף מחכה רק לך.
מה, חשבת שעל גורלך, בפזיזות,
נוותר?
אל תדאג. רק תהיה עצמך.
|
המשורר לא מסתיר מעיני הקורא;
הוא מציע לו נטל ועול.
הוא אינו מכניסו לויכוח פורה,
הוא אינו מגמגם "כביכול".
|
עוד שמש מעליי, זועם קיטור חורה
לוהט, מצחין ומנסר בעור התוף
וגל בודד את קיר השקט מפורר
מדביק קצפו על עדשתי, מסתיר החוף
|
על לבי כל גדולת האימפריות
שעברו, נרמסו כבדל -
בלבי כקליע עופרת
הד של אושר שלא יחדל.
|
אז פשוט הושלכתי בכוח
לדמם על האבנים.
|
עני לי - את שואלת את עצמך
האם פגעת, האם איכזבת, האם סטרת,
האם חוללת, האם טימאת, האם טיהרת,
בכדי למצוא עצמך צודקת בליבך?
|
חי תמיד באי-נחת, כאילו אין זכות
לצפות ולדרוש המובן מאליו
מצפה לשעה שתפרוץ פורענות
ותסחף את אשר לפניו
|
זיוף
הוא חוסר זהות,
אבל אינני צריך יותר זהות.
אסגל לי ממחול דמויותיי,
הזיותיי, דמיונותיי, תעתועיי,
את אשר תפתני ראשונה.
|
רק אוננות נפשית חיינו קורעת
אין בה אורגזמות ואם יש - לא גומרים
אלא ניצבים מול בחירה מוכרעת
על תומתנו בלהיטות רק שומרים
|
כשנסתם בנבלות הגולל על הנפש
שנברה, כה זכה, בתיעוב וברפש
|
גם את? גם את נכנעת, הרפית, כבית
לפנתאון השיממון לזבוח דם?
דבקה במפרשייך נפשי אשר לווית
ולא החזרת כשלבבי שקט-נדם.
|
ותבוסה אדירה לשכל הנחילה
במאבק ישר שמראש הוא נדון
ושעה שאדם בחבלה מובילה
הגיון רק זועק חרישית אבדון
|
שלום, אישה בינלאומית
ביום אישה בינלאומי!
[...] ימצא כל גבר מכולן
אישה ועוד שתי מאיות.
|
פשוט מדהים כיצד כל העלים נושרים -
כעת שלכת צהובה תחת רגליי.
אף לא אחד נותר. רק ניצנים, הנשארים
דבקים בעטיני מיצי הבלאי.
|
כן ישמע ויראה שנדם, נעלם,
וישתוק בסחרחורת עולה,
ויבטח ויפרח בכתלי הר-עולם,
וייבול בשורשי תרעלה.
|
כי אדם רק נוטה בשפל להלין
ורגע של שיא פעור לעג לימח
על חמס בכפו הוא נועד להבין
כי ייאוש מחכה רק לו שיברח
|
אז נותרת נוצה וציפורן וכסת
עיפרון מחודד לפעמים
וגחלת תקווה אחרונה מתפספסת
בתהום רדודה של מלים
|
מיהו האוהב שסידור תפילתו
נזנח ביושר על מזבח ערגתך?
קורבן לך מונח בלבב קינתו
אילו ממנו לא הסרת מבטך
|
It can't be that bad.
Why can't people understand that my "perfect" life is far
from being anywhere near perfect?
|
בישורת האחרונה עומדים לפניי קאנט והגל, ניטשה ויום, לייבניץ
ושפינוזה, מארקס ואנגלס, סארטר וקאמי. שלום לכם, הפילוסופים
הגדולים! ראו, השקיפו-נא ממרום שבתכם, הביטו לאן הביאה אותנו
חכמתכם!
|
להשגים אין כל ערך כשהאדם לא מרגיש שהוא מתעלה על עצמו, שהוא
משיג יותר מכפי שחשב שהוא יכול להשיג, שהוא מציב לעצמו רף חדש
של יכולת ומדלג עליו בזריזות וביעילות. [...ואילו] הרצונות שלי
נראים לי בני השגה יתר על המידה.
|
להתעורר לדחפורים המפנים אבנים כבדות כבניינים מן העפר הלבן,
שאגותיהם מפלחות בשקט.
להתעורר להמוני האנשים בתוכם אני נבלע כלא הייתי, גרגר מלח
הנספג במים הרוויים.
להתעורר לעוויתות הבוקר של בעלי החיים שנמלאו ארסי בריחתו של
הטבע מכאן.
|
אודה לך מאוד אם בתור אדם הגון ומוסרי לא תתעלמי מבקשתי להסתיר
מכתב זה ולהותירו בסוד מכל אדם במקרה שתעני בשלילה, לא משום
שאני סבור שיש פסול בדבריי אלא משום שאחרים עלולים לחשוב כך.
|
קראתי כמה פעמים על אנשים, גיבורי מדע הרפואה, שהדביקו את עצמם
במחלות שונות על מנת לחקור אותן. [...] לצורך חקר התחושות שלי
שרציתי להעלות על הכתב, הלכתי לסלון ולקחתי מהסרוויס את כוס
הוויסקי.
|
ג'וליה רוברטס מסתכלת על הירח הנוגח בי, וזה שעיר כל כך, אנשים
מתים. החברים הכי טובים מתים באגוניה הכי אטית, והספונג'ה מנקה
את הכל. מה נשאר לאלוהים לעשות בכלל?
|
מעשה זה של נבלות ושפלות, של ביזוי עצמי וקולקטיבי, של בגידה
בהלכה ובמעשה, של נבזות ונקלות, של התערבות היכן שאיננה נדרשת
- ובכן, אין בכך אזרחות טובה או הדגמת מופת של תלמיד. שפלות
היא שפלות והיא שפלות, דיבורים בזכותה לא יוסיפו לה כשם שדברים
בגנותה לא יגרעו מ
|
אולם תשובה לא תספק לי, לשאלתי לא תדע לענות, ומחירה של חכמה
לא יסולא בפז מאחר שאין מחיר לה, היא אינה בנמצא. כל שנשאר לי
הוא עפר ואפר, מביתי ומרכושי וממשפחתי. על אפר זה אתייפח כעת,
בלעדיך.
|
מכאן שהמסב את הדיון על יציבותו הנפשית, דינו הוא שמצדיק את
מעשיו האומללים בעזרת אותה פסיכולוגיה משמימה, וכן אף פעם לא
היה מחדש אלא ממחזר מחשבותיו הקודמות, עד שלשהות במחיצתו הפך
לתרגיל בהישרדות ממש, כיצד לשתוק ולהתעלם, לקצר שהותך זו, פן
תיחרף נפשך מן השעמום
|
לא יכלתי להידרדר לכדי פגיעה פיזית בו, או קל וחומר פגיעה
בחברתו שכן לא הייתה אשמתה בדבר, ועל כן הגיתי לתלות ברחבי בית
הספר את סיפורו של נבל זה, מודפס באותיות גדולות למען הכל
יראו, ובהשמדת אונו החברתי אשמיד גם אותו, אעמידו במקום בו
יהיה עליו לחפש את המוסריו
|
אין האנשים חושפים את כל עצמותם, לא בפרהסיה ולא מכונסים
בעצמם, ומתברר שכל ויכוחיהם ודיוניהם של אלה, תמיד דומה שאינם
רחוקים מתגרת ידיים, אינם למעשה אלא הצגה מוצלחת בפני הכל
ובפני עצמם, כחלק ממשחק הזוגיות. אין אמת וכזב במשחקים אלה,
אין כשר וטרף, אין טהור וטמ
|
אמנם, חבריי הם המפלט עבורי מהרהורים אשר קשה לי לעמוד בפניהם,
אולם הרי בלעדיהם נתאפשר לי להיחשל ולדעת לאחוז במקומות בהם
נכשלתי בעבר, כלומר חבריי אינם בתורת מפלט בשעת צרה, אלא מפלט
כאשר אין קיים בו הצורך, מפלט הנוטל חישול וחיזוק במקום מפלט
המציל מן התופת.
|
אפילו כיום, כשעובר במסדרון ומשפיל את עיניו בהיצמדו לקיר
הנגדי, כשאני עוצמת ופוקחת את עיניי אינני בטוחה עוד האם זהו
אינו חלום בהקיץ, הרהור וזיכרון של מה שלא היה.
|
אנשים שהכל יש להם יכולים לצאת בקלות בתרועות רמות על אודות כך
שהם מוכנים להקריב את כל אשר להם למען מטרה כלשהי, אידיאל
נשגב, אמת מוחלטת.
|
הצעתי שנלך לאיזה טיול קצר, והסכימה, דומה שהייתה להוטה נוכח
תחילת ידידות או חברות מופלאה בינינו, ואני לא יכולתי להסיר
מבטי מקודקוד ראשה כשעברה לפניי, הפתרון המהיר והפשוט ביותר
היה לרסק את גולגולתה [...]
|
היה לחפש בנרות זוג כזה, כמו יעל וברק, שתמיד נדמו בעיני כל
כזוג נשוי, וכבר תיארתי את כך שהאידיליה ביניהם שררה תמיד,
אפילו כאשר נדמה שכל מערכות היחסים האחרות סביבם מתנפצות,
כלומר שהיו מתעלמים מן הכלל, שקועים לחלוטין זה בזה...
|
לא הסתובבתי כדי לראות את הבעת פניה, אבל הרגשתי בגבי כאילו
נועצת בי את מבטה, כאשר עברתי על פניה והסתרתי אותו דבר מה בו
הסתכלה כל העת הזו.
|
[זהו] כאב של התייפחות וכאב שנדמה שהוא פיזי כמעט, העוקץ את
הלב והמקונן בנפש, מתמזג בארסיותו, הפורט נקישות עמומות אך
אדירות על מיתרי המצוקה, כאב המשדר לכל עצמותו של האדם את
התחושה שאין הוא ולא כלום לעומת כאבו, לא כאבו בתוכו, אלא הוא
בתוך כאבו, כאבו הוא הוא-
|
היא רואה את הרובה בידיי, ויש בעיניה, אותן אני רואה כאילו
הרכבתי לעיניי משקפת, מבט של חוסר אונים ושל ייאוש, של כניעה
והתמסרות, והיא מתבוננת לעברי מתוך קהל האנשים המופיע לפתע
מחוץ לבית הספר, ופוסעת לאיטה בחזרה לתוך הטווח, ואני מכוונת
לעברה...
|
אמירות כלליות כאלה, בנסחי עקרונות מוסריים וכללים מעשיים
שונים, הרי יש בהם את הניסיון הטבעי של האדם להסביר את התופעות
סביבו ואף את פעולותיו-שלו בצורה רציונאלית, לטוות להם את
מעטפת החוקים ההגיונית, או את כללי המשחק, תרתי משמע; אלא
שחוקים אלה אינם, ולעתים מת
|
אימא של מיכל חזרה מאוחר מאוד בלילה, וכנראה מצאה את מיכל בחדר
של אחיה, הוא מכוסה שמיכה על המיטה והיא שרועה על הרצפה,
מחזיקה את שפופרת הטלפון בידה, לא מונחת במקומה, אבל נושמת,
ישנה, חיה.
|
הצעתי לשחק דמקה עם האישה הזקנה, בלא ספק בלבי שאנצח, שכן
נחשבתי לשחקנית המצטיינת בשכבה כולה, בהפסקות היינו יושבים
ומשחקים דמקה על לוחות שחמט מהארון שליד חדרה של המנהלת. אלא
שהדודה מרים לא התקשתה כלל, אפילו חרף הקטרקט המסתיר את ראייתה
בעין אחת, להביס אותי ב
|
[...] מתנשפים ומזיעים, תמונות חיינו חולפות לנגד עינינו ואנו
נמלאים רוך ותקווה מחודשים, אולם יודעים בידיעה נשגבת ובינה
שאינה מן ההגיון שאין סיכוי שנגיע אליה ככלות הכל, הרוך מתפשט
ללאות בכל אברי גופינו ואנו מוותרים ופורשים מן המרוץ.
|
סטרתי לו, ואפילו בסטירה זו היה דבר חדש שלא חשתי קודם, סתרתי
על שחשתי פגיעה בכבודי הנשי, זלזול של ממש ברצונותיי והתעלמות
בוטה, דוחקת, מרעימה, מדבריי שאמרתי לו קודם. טרקתי בפניו את
פנימיותי, ואקצר היריעה על אודות כל שהיה על לבי להרעיף עליו
בשעת זעם זו.
|
בליל אותו יום חלמתי על זהבה נעמדת לפניי בעודי שוכבת במיטתי,
כאילו חולמת חלום נשלט אך למעשה לא הייתה לי מודעות לכך
שחלמתי, ראשה עטוף הילת מלאכים ולרגליה סנדלים אדומים בוהקים,
והיא מרקדת לפניי כמו הילדה מן האגדה של אנדרסן זמן רב מאוד
|
[...] אפילו הפתוחים והחביבים ביותר מביניהם ישבו ושתקו, שעה
שמי מהם יושב ומקיש בפסנתר, שמנגן כאילו בעצמו, ורק בידם של
צלילי הפסנתר עלה לשבר את הקרח, ואפילו הם לא נשמעו כבדרך כלל,
אפופים ברסיסים שבירים וניתכים של צינת הקיפאון.
|
בתוך נפשי, מבערת ומאכלת, ניצתה שנאה יוקדת וזעם בלתי-נשלט
כלפי אורית, בלתי-נסבלת כמעט, עד כדי כך שלא יכולתי להביט בה
מבלי שתתעוותנה שפתיי וכחכוח קל ייצא מגרוני.
|
Freedom is the relative quantity of being alone. The only
way a human being can be completely free is when he has no
social interactions at all and spends all of his time in
complete solitary confinement. When it seems to us that
such a man is as least
|
אנו, שערך חיי האדם עומד במרום מעיינינו, לא מסוגלים להסכים
לעונש החמור (מוות) בעד עבירת רכוש לעומת קנס כספי בלבד בדיני
נפשות [...] דרישה [מוסרנית] זו הייתה מוצדקת אילו המוסריות
המודרנית הייתה בהכרח נעלה יותר. אולם איזו וודאות יש לנו בכך?
|
השעתוק הטכני פותח בפני האמנות עולם נרחב של קיום, עולם של
חשיפה מתמדת, וכן בפני סוגים שונים, חדשים ומחודשים, של אמנות.
ברם, עקב היותה של האמנות המונית, משמע לאובייקט בידי ההמונים,
ואף דווקא עקב היותה, אל לה להפוך למכשיר בידיהם.
|
אלמנט מהותי מאוד בתורה המארקסיסטית ובהמשך פיתוחיה
הקומוניסטיים, מבחינת האידיאולוגיה, הוא בגדר היותה וודאית
מעבר לכל ספק. לשם כך, יש להוכיח לא זו בלבד שהתיאוריה נכונה,
אלא שהיא היחידה הנכונה. אמות המידה המוסריות של הקומוניזם
באות להצדיק באופן עקיף את האידי
|
המאה ה-19 הייתה מאת תפארתם ועליבותם של הלאומים והאומות. המאה
ה-20 הייתה מאת תפארתם ועליבותם של ההמונים. המאה ה-21 תהיה
מאת תפארתו ועליבותו של הפרט.
|
בבסיס ספר קהלת עומדת בהכרח גישה פילוסופית איתנה, מוצקה
וחד-משמעית, והסתירות המופיעות לעתים קרובות בגוף הספר הן
דיאלקטיות מטבען או באות להסתיר אמת שלא היה ניתן להצהיר עליה
בימי כתיבת הספר, שעמד בפני גניזה גם כך.
|
הנטייה לראות במלחמת העולם הראשונה את העימות הראשון שבין
המשטרים האבסולוטיים לבין המשטרים הדמוקרטיים מהווה משגה -
היות שאופיין הדמוקרטי של המעצמות המעורבות לא תרם לניקיון
כפיהן בכל הקשור לאווירה הבינלאומית ערב המלחמה.
|
ערעורו של איוב על הסמכות האלוהית, שהיא עיקר האמונה הדתית
במקרא, מהווה אומץ לב ויושר פנימי ואינטלקטואלי חסרי תקדים.
כל-יכול אין פירושו שרשאי לעשות הכל! - היא טענתו העיקרית של
איוב כלפי אלוהים הנותרת בלא מענה.
|
זו האפוקליפסה של שלטון החוק, האפוקליפסה של הממשל הדמוקרטי,
האפוקליפסה של האשליות בנות מאה השנים על מדיניות ליברלית, על
מדינת ההמונים, על מקום הפרט בתוך הכלל, על המודרניות
והפוסט-מודרניות, על האוטופיה המחכה מעבר לפינה, על המשטר שהוא
הטוב מכל האחרים כי כל ה
|
האדם מבקש בדטרמיניזם עקבי לשמור את האושר לעצמו בלבד ולחלק את
סבלו בין כמה שיותר אנשים.
|
מה תראה בעיניו של אדם? הכל תראה, אור ומראה, נוף וצבע, זריחה
מפציעה וכיהוי חושים, זוהר וזיו, תוגה, עכירות וקדרות, שממון
נוגה, זעוף ודווי. ומה תראה בעיניהם של אלה? רק אותה שנאה
מבעיתה, חירוף ושטנה מתועבים ורועמים.
|
השלטונות מבקשים תמיד לראות בשעיר לעזאזל שסתום המאפשר פריקת
כעסי ההמונים עליו, אך האם יכולים לשמור על שלטונתם ולדכא
מרידות בלא שסתום זה?
|
[...] באו ויבואו פילוסופים אחרים הטוענים כי ערכי המוסר
מבוטלים כל ערך מעשי, שכן, כאמור, הם רק מגבילים את האדם, בתור
פרט ובתור חלק מן הכלל, בדרכו אל האמת הנכספת שמפתח הקסמים
מוביל אליה.
|
האדם מחמיא לעצמו במחשבה שסוף העולם יצטיין באירוע גדול,
כדוגמת מלחמת הטוב ברע, עליית הצדיקים השמימה, עידן קרח, קרן
גלקטית רבת-עצמה, פיצוץ גרעיני, נפילת מטאוריט, התערבות
חייזרים או היעלמות השמש.
|
אם אין לאדם הכופר בקיום האובייקטיבי יכולת שליטה במתרחש
בדמיונו (ניתוב רצוני), כמוהו כמוגבל על ידי נסיבות
טרנסצנדנטיות לו - הווה אומר שכיוון שאינן בשליטתו, הן חייבות
להיות מחוץ לתודעתו.
|
בהקריבו את חייו על מזבח דעותיו האישיות, אין האדם מגיע למימוש
עצמי [...] [אך] אדם המקריב את דעותיו האישיות על מזבח המוסר
החברתי [...] אינו יכול להגיע למימוש עצמי במובן המלא גם כן.
|
You know, the one truly remarkable thing about Shakespeare
is... [Pauses, unable to recall.] That he really is very
good. You know, in spite of all the people who say he is
very good.
|
אף פעם לא הרשיתי לעצמי להתפרץ בפני הדודה מרים, או אפילו
להעיר איזו הערה סרקסטית, או לעוות את פרצופי בחיוך מאולץ, או
לזוע באי-נחת המדגיש את רצוני להישאר לבדי, במנוחה. [...]
הדודה מרים הייתה שקועה באותה שעה ברקימת איזה סוודר מיוחד
במינו
|
|
|
ביזה-
יותר טוב מכסף
אטילה |
|
