|
Lior

ילידת 85.
מאמינה שהיצירה היא החיים, ומעניקה המון;
יצירה היא התפתחות, כמו תינוק שנולד ומתפתח עם הזמן,
כאשר הזמן והניסיון הם אלו המשבחים את היצירה.
אפשר לומר שהיצירה הוציאה אותה ממצבים לא נעימים
ומשקפת את המצבים הטובים והפחות טובים בחייה.
מאחלת לכם קריאה מהנה, ומעוניינת לקבל תגובות
וביקורות בשמחה.
מומלצים: "אמסטרדם","אם רק תחוש", "קליפה של תפוז",
"ילד ושמו רגש", "אנשים ללא פנים", "אדם לאדם",
באושוויץ הכל ירוק", "אוי פולין!", "חפשי נפש תמה",
"אורחת לרגע", וכל יצירה אחרת שתקרוץ לכם...
There's always me
And there's always you
And there's always the sky
|
אדם לאדם- אדם
אך שם היה אחרת
קולם הזועק נדם
והאחרים לבשו אדרת
|
יש אדם נעלה
קיים וחי
שאכל וירק
וסבל עד בלי די
|
פולין - את חוויה
גם חלום רע
גם גיבוש והוויה
אבל יותר מכל את הוכחה
ואת תזכורת לתועבה
|
האם זו אהבה?
לא, רק מחשבה
ואולי זו התשובה?
או בעצם רק חיבה
|
אולי הוא לא מושלם
אבל חכם
אולי אינו אופה
אבל יפה
|
אונס רגשי
בחוכמה עקיפה
הוא רק מחפש טרף קל.
|
האהבה דפקה אצלי בדלת
הכנסתי אותה בידיים פתוחות
|
כל-כך נגמר לי ממך,
אתה כבר לא עושה לי כלום
|
הפצע מסרב להתאחות
רוצה עוד טיפת דם לסחוט
ואני מחפשת אחר תשובה מהעולם
|
מעורבבת-
לומדת על בשרי
איך לאכול את הלב
|
רוצה ליהנות
לנצל כל דקה
לרחף בשריקה
|
ואין לי מה לומר
באמת שכבר נשבר
רוצה לברוח היום, מחר
|
להאמין שהפרפר
רואה מולו עולם אכזר
וחש כבול בין הגדרות
שאני עצמי באתי לראות.
|
רק אל תקרא לי ממי
כי אז אני מתפוררת
לחתיכות מזעריות
לגמרי נשברת
|
אם רק תטעם
אולי תהנה
מהעולמות שסביבך,
|
יושבת על שפת הים
בחוף של תל-אביב
נלהבת, בוהה
בנוף שמסביב
|
אנשים ללא פנים
ללא זהות
ללא מילים
|
יושבת, שומרת
לבד וחושבת
מותר לי לכאוב
ואסור לי לכתוב
|
רצתי במהרה
להרגיע, אש
קרה.
החום עלה
|
אושוויץ עודנו קיים
עומד כהוכחה לעולם
רק דבר אחד בו השתנה
|
כמו בובת קרח
היא עומדת
מחווירה, קפואה
מחשבתה נודדת
|
שנים ארוכות הן ישבו בקופסא
אחרי סוגר ובריח
איש לא שמע, איש לא ראה
איש לא הרגיש, לא הריח
|
באשליות הוצפתי בלי סוף
מפחדת כעת את האמת לחשוף
שמא אגלה כי הכל בדוי
|
חפרו לעצמם
את מותם
את קברם
את זהותם.
|
כל תינוק נולד להורים
לכל פרח יש עלים
|
מכל חלון נידף ריח אחר
אחד מזוויע, אחר משכר
|
הגחלילית וודאי נבהלה
והאושר כולו פג.
נקודת האור היחידה שזרחה
קטנטנה וחביבה...
|
השקט שאחרי סערת החיים
העדן שבגן טריליוני הורדים
התפוח שרחק מן התמימות
אדם וחווה שידעו הנאות
|
גשר לעולם נופל
אך זה עקשן וחסון
לא רוצה לקרוס
|
אנשים הולכים וחוזרים
חוזרים והולכים
בדלתות החיים.
מחפשים את עצמם
|
אולי טועה,
ארוכות בוהה,
אולי מחפשת איזו רגיעה.
|
ואילו השלם
חזק וגאה
מתחבר אל אחר
מתוך הכנות -
|
אולי פוחד
שבמקומו יבוא אחר
ועל חסרונו יכפר
|
הולכת בשני כיוונים
גם שחור גם לבן
|
החורף בא
ועמו שלווה,
שלווה של קור
שלווה של אהבה.
|
חזקה מהיקום,
נעימה מכל מזג.
|
ופתאום הופיעה הארה-
שאולי הבעיה אצלך,
|
אז כעת הוא מתחיל לארוז חפציו,
לפנות את מקומו לבוא הסתיו,
|
שפתייך מתוקות מכל עוגה,
עינייך...
נסיגה.
רוצה לישון ולא לקום
להישאר בתוך חלום רקום
|
חפשי נפש תמה
את משכנך הטהור
חפשי ללא יאוש
שאפי אל האור!
|
וילד קטן נחבא בקרון אחד
ילד קטן שרוצה לגדול
ילד קטן שלא יכול
|
הושט לי את ידך
מצפן גורלי
כי אבדה דרכי
ולא מצאתיה שוב
|
כשכתבתי את השיר הזה
חשבתי עלייך
ואז חשבתי גם עליי.
|
אני פשוט לא מעונינת בך
מבין, אני לא בשבילך
זה לא אישי
|
לחיות ללא מנוחה
ולנוח מהחיים
לטעום מהחוויה
ולחוות את כל הטעמים
|
לו כתבתי על היצירה
הייתי אומרת
שאין טובה ממנה
כל-כך משכרת.
|
עוד בלון שהחיים הושיטו לי
התפוצץ
עוד אשליה מתוקה שיצרתי
התמוגגה
|
אתה פשוט לא מבין
שאין זה משחק
לא עוד מסיבה
אתה הולך ונשחק
|
אבל הם כאן
עכשיו,
ומה מחר?
אין לדעת,
|
מוזה שלי,
כמעט התייאשתי,
למה פרחת מראשי?
זקוקה לך כל כך,
|
אבדת עצות, כמו גדול
כענף שנשרו כל עליו.
|
הציפור שפרחה בי כבר בשלבי
דעיכה.
היא נוחתת, על האדמה,
כנפיה שסועות, היא אבודה.
|
ולא מלחמות, ולא ריבים
ולא מרוץ אחר כספים
ולא היה צער ויגון
וגם לא כאב, או שברון
|
מי קבע איך צריך להתחיל?
ואיך צריך לגמור
מי קבע שצריך להתחתן?
להרים ראש, להתהפך ולזחול
|
אבל נצא אל האור
ואת הלילה נשבור
חזק חזק נסגור
את הארגז השחור
|
אתה מגלה פרצופים חדשים
המסכה יורדת
ואתה מתאכזב.
|
הוא לא רואה אותי עכשיו
מציצה ימינה ותוהה
ואז מגיע עוד צלצול
והמבט שלי בהול
|
הרציונל
מול הרגש
שאינו דל
ואין הוא פילגש
|
ואף כי הצלחתי
אחת לשברה,
רק פעם יחידה,
|
נועם היקר,
למה אתה כזה מוזר?
האמת שזה כבר מוכר,
משום מה לא אכזבת הפעם
וזה בטח יקרה גם מחר
|
יכולתי לחוש את השמחה
את האור בעינייך, אור שלא כבה.
הרגשתי שאת מאושרת
היית כמו אישה אחרת
|
כבשת את מריה הקדושה
נעצת את הדגל שלך
|
אמרו לי שחברים יש רק באגד
שאין על מי לסמוך
שאין במי לבטוח
|
להתעורר בבוקר
לתוך ים של דמעות
על מה ולמה?
|
זה הכל בראש
אנחנו לא מכורים
לא לדברים החדשים
ולא למוכרים
|
היא לא הרגישה אותו
אך רצתה שיפרוץ
רצתה לראותו
את פניו, מגעו
|
הפרפר שלי פרש כנף
נתתי לו את המרחב
הפרפר שלי חסר לי
|
לא אוהבת את חוסר הביטחון שלך
וגם לא את התלות שאתה יוצר
אני לא אוהבת שאין לך מה לומר-
|
היה לי פשוש קטן
שהוביל אותי בחשיכה
|
לבסוף התרגשה,
לא עמדה בפיתוי...
|
יהודי
ישראלי
מוות.
כך נגזר עלינו,
וכבר אין לאן לברוח
|
כיכר עתיקה
המון הומה,
פחות נקי
יותר רועש,
|
רציתי לשאול ילד קטן
איך ההרגשה?
רציתי להיזכר מה התחושה
|
עובר, לא עובר
בכלל לא ממהר
נובר, לא חוזר
|
לפתע נפל
זהר ונעלם
כמה חבל,
איזה עולם!
|
רוצה למות, מפחדת מהמוות
רוצה להרגיש נאהבת
|
יש לי רצון קצת מוזר,
אבל הוא נראה לי טבעי
|
גבולותיי צעקו אליי מתוכי
ואני לא הקשבתי
עכשיו זה אבוד
|
כל כך רוצה לגדול
בהכל לטבול
|
מילותייך מהתלות בי
כל פעם מחדש,
חודרות אל תוך עורקיי
|
והשושנה-
צועדת קדימה
מחכה שייצא מתוך עליו
שיעביר אליה מאבקניו
|
מלהיטה את החושים
שורפת את האנשים
|
אם תתני לו קצת לרקוד
הוא אותך יסובב
אם תתני לו לחכות
הוא יבין שהוא אוהב
|
סקס. סמים. אלכוהול. מסיבות. גברים. מוסיקה. ריקודים. קצב.
מהירות.
|
התקשרת. כתבת. התעניינת. פלירטטת. התחברת. שלחת. שאלת. יזמת.
סימסת. רמזת. באת.
|
פושטת את הפיג'מה. מחליפה מהר לג'ינס וסוודר. מוסיפה גם צעיף
לבן לקישוט.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
הלוואי והייתי
היום
מה שהייתי פעם,
כשרציתי להיות
מה שאני היום.
גולנציק שבוז |
|