|
 
הוא נעמד מולי וחייך חיוך זחוח: "אתה נחום? נחום ימין...?",
הוא פנה אליי ושלח את יד ימין נחוש בדעתו ללחוץ את ידי. יד
שמאלו
אחזה בתיק שחור עשוי מעור.
"מי אתה?", שאלתי בחוסר עניין.
|
אני, אין לי מזל אני. נשבע לכם. אפילו סבתא שלי, מרים, אומרת
שאיך שנולדתי, בא הדוקטור לאמא שלי ונתן לה שק של 'נאחס'. "את
רואה את זה, גברת כהן?" הוא אמר לה, "הבן שלך צריך לאכול כפית
אחת מזה, כל יום, עד שהוא ימות." ואני אוכל, אוכל אותה בגדול.
כל יום 'נאחס' חד
|
ליד הבית שלי יש מנחת מסוקים. לא משהו מפואר, מין רחבה כזאת של
אספלט מרובע. המנחת הזה שייך לבית החולים שנמצא סמוך אליו. פעם
היו סביבו פרדסים ושטחים חקלאים, היום החליפו אותם בלבנים
ובבניינים גבוהים... מה שנשאר שם זה רק שדה קטן, שגם אותו
הופכים לאט לאט לחניון
|
הכל התחיל בעצם לפני שנה, כשירדן, חברה שלי, החליטה ש'נמאס
לה'. נמאס לה מזה שאנחנו כבר ארבע שנים ביחד, ועדיין לא הצעתי
לה נישואים. ונמאס לה מזה שהיא כבר בת עשרים ושמונה, והיא
עדיין מתמזמזת עם החיים שלה. האמת שגם לי נמאס... נמאס לי
לשמוע אותה.
|
קטע קלאב טראנס שעשיתי לפני שנתיים, שלוש. הסימפול בתוכו,
הוא מתוך ספרות זולה. העליתי אותו לבמה, למרות שהוא לא
מאפיין את הסגנון המוסיקלי שלי (אני עדיין מחפש אותו...:-) ),
בגלל שחשבתי לעצמי שאולי הוא יגרום לכמה אנשים להניע
את הישבן ולחייך... ככה סתם, בלי
|
|
|
"הקירות שלנו
אולי יכולים
להישבר, אבל לא
הלב שלנו."
העם הגרמני,
אביב 1945 |
|
