|
And when you'll go ,and go you will. I'm certain
הכל ישחיר, תזלוג דמעה, תכאב הבטן
But deep inside, I'll know, I'll feel for sure
חרוטים בי רישומייך, כל צבע, כל שיעור
|
אדם צריך שאיפה
לכוון למרחק, אל האופק
האדם מתמכר לשגרה
ומפסיק להקשיב אל הדופק
|
ואולי אי שם באופק
יש מי שגם זקוק לצעוק
והצעקה שבי נולדה
מדליקה גם בו ניצוץ
|
וברגע נכון, הזדמנות מציצה
לכאורה בתמימות תשתחרר עקיצה
וישרור לו השקט שהוא כמו צעקה
ובמקום הקינוח, תוגש מועקה
|
את דמותי אל תרעיפי בשבחים והלל
אשליה לך מכרתי, משחקי אור וצל
לא אני הוא הדרך, התיקון, המקום
שרלטן בעור כבש, שמכר לך חלום
|
במלאת שנה ללני
ואני, עודי אינני
לא מוצא והתמצה לו החיפוש
הלשוא לכאן נולדתי
|
ולא נותר דבר מלבד
להיות איתן כגזע
לחוש קרירות של רוח סתיו
לזכור שגם אפור זה צבע
|
או שאולי זה רק ייאוש
שהתחפש לפילוסוף?
וכמו העש אל מול האש
הוא גם סוגד לסוף?
|
ומצאת חלקת אדמה, שם לנוח בקרב סודות
וילדיך, עודם במסע, איפה זה שהלך בשדות?
איך ויתרת בלב סערה, על מצפן שהוביל אל החוף
והצדק הנמוך, הארצי, התגבש ונהיה למצוף
|
ואז בא השינוי
בוא נאמר, הארה:
הגיהינום זה עכשיו,
למוכוון מטרה
|
ויהיה זר קוצים ריחני
וגם טאלי ופאלאק פאניר
ונופים ירוקים
וימים ארוכים
ורוחות של שינוי באוויר
|
הסבל, ראוי שיגיע
יעשה סיבוב בשכונה
עד שתצעק לו, תניח
תצא מהוריד, בן זונה
|
כשבסוף תקיץ מהחוכמה
רק אז תבחין בסלע
שסחבת כל אותן שנים
בטיפשות שאין דומה למה
|
הי יוב,
זה אולי אשמתך
מתוך איזה דחף, אתה מתווה את יומך
|
תראה את האדום אדום הזה
תראה את פלא הבריאה
רק אתה והפלפל,
המבט, הפליאה
|
עייפות משונה, עקשנית וסתומה
מסרבת לגדול ולהפוך לתנומה
תלכי מטומטמת, את לא מבינה
נמאס לי ממך, מעוניין בשינה
|
תראה את הקמטים שלי אבל גם את הגומות
את העיניים הטובות והצלולות, אבל גם את הפחד המשתק
ואת השקט הנסתר, השלווה,
גם היא כאן בעצב החשוף
|
אז פתאום טלפון
והסבר הגיוני לחלוטין
שבמבט דרך האגו הפגוע
פשוט לא יכולתי לראות אותו
|
"הסבל של כולם מצוי
בין מה שיש, למה רצוי
צריך פשוט ללמוד להיות".
ברוך בורא הקלישאות
|
והחושים שתמיד התמתחו החוצה, להרגיש ולגעת
יתכנסו להם ויתגבשו לידיעה,
לאהבה
בואי התחממות גלובלית, את הגאולה
|
החורף ארוך, הילדות נגמרה
זה יהיה הכאב שיזכה לבכורה.
בנזיד עדשים, בחשד של מרמה
ינכס לעצמו את העילה לחומה.
|
ובלי בושה, ימשוך בחבל
ובענווה, ישפיל מפרש
ויחכה עד שוך הסבל
עד שיפציע יום חדש
|
כתיבת שירה היא דיילת של קוסמטיקה
היא מסבירה לי שחשוב איך אתה נראה
ולא כ"כ לאן אתה נוסע
|
בתוך גופי עמוק עמוק
ישנם קולות, קולות של צחוק
בין הושט לסרעפת
יושבים דרוכים, בזים לשקט
|
לפעמים אני מוצא את עצמי גולה מהתחשבות
כדי שלא להפריע למנוחת השכנים
|
אבל ימיה ספורים, לא אחת היא נשכחת
עם ספרים ישנים באיזו נישה נידחת
יאהבוה לרגע, כשתמלא ייעודה
ואחר תיזרק, תישכח, מנודה.
|
בין השקרים שעל פנינו
והשרירים המתוחים
מהרצון שבפרהסיה
נהיה רק צחוק וחיוכים
|
רק ספסל מבקשת נפשי
ורגליי וגבי התחתון
להניח סוף סוף את המשא
ולשכב מכוסה בעיתון
|
וצריך ורצוי להגזים בו
וצריך לפאר גבורתך
על הפעם שכמעט ועזרת
לאישה שכמעט וצרחה
|
נוסטלגיסטים, זה מקסים
מתקשטים כטווסים
בחדוות של יום אתמול
דרך הכורכר, שינה בחול
|
וגם את אם תבואי, אותותייך תתני בי
תגידי לי בוא, אל תשחקי לי פאסיבית
אבל עם בואך, אל תאלציני לבחור
בין יופייך, גינונייך ודרכי אל האור
|
על חורבות מגדל בבל גדלתי
אחרי שכבר חילקו את השפות
וניב קטן ומיוחד קיבלתי
עמוק, צלול, מלא מילים יפות
|
הו עלמותיי,
הלמות הלב
יודעות ללחוש ולאכזב
יודעות לרמוז וגם לצחוק
ומתעורר חלום רחוק
|
אבל בין האוזניים מתגנב לו זמזום
קולות העבר, חרדות הקיום
ודקירה מפתיעה ותחושות של טשטוש
הנה שוב זה קרה, הוא עקץ, היאוש.
|
ונהיה בעינינו רובין הודים של רגש
מזינים את כל מי שרעב.
אבל מה שמוקרן כאן בפועל, בעצם
פורנוגרפיה של הלב.
|
ואיך תרגיש כששוב תצלול
ראשך ישר על אספלט
האם תיפול מרה שחורה
ממרום פסגת הפחד
|
לא נם ולא ישן
למרות שאין כבר צורך
אינו מביט לשביל
הנפקח לו כבר לאורך
|
והייתי בידייך, כלי שרת, אמצעי
להעז ולזעוק את שאת תימנעי
וככה נשלחתי בגפי אלי קרב
לחבק את פחדייך, בן יתום מהוריו
|
קומו, עורו, אל תגורו
עוד יבוא לכם הגורו
לא ידוע איך יבוא
אם חמור הוא או רוכבו
|
מחרון הר סיני ייוולד לו עכבר
וספקות יחלפו כמו סופה במדבר
וקולי שנבלע לו, וכבדות הלשון
יהיו סוד כוחי , כשערות לשמשון
|
שנאה אהובה, את מורתי
חושפת מולי את שורשי תשוקתי
כל רצון סמוי שאני לא מרשה
מתגבש והופך לרגש נוקשה
|
יש משהו נפלא
בייאוש, בנפילה
איך כל שהייתי מתפוגג ונבלע
|
יש דבר מה נפלא
בייאוש, בנפילה
איך כל שהייתי מתפוגג ונבלע
|
במבט לאחור
על תלאות העבר
תולדותיו של הזין
שכמעט ונשבר
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
אני עושה לעולם
טובה בזה שאני
חי.
אני אעשה לו
טובה גדולה
בהרבה כשאמות. |
|
