|
יליד 1981, מתגורר בחור הפסטורלי העונה לשם בית
חשמונאי. התחיל לאחרונה את שנתו החמישית בלימודי
הרפואה באוניברסיטת תל אביב. חובב קולנוע ומוסיקה,
ונהנה מספרות טובה פה ושם.
ולעוקבים, הוא הקשיב לי.
שאון הרכבת פסק, לחיצה על הכפתור והדלת נפתחת. היא מניחה רגל
מהוססת על הרציף. כן, זו התחנה בה היא אמורה לרדת. כאן היא
תפגוש אותי ובעוד כמעט שנה היא תשנה משהו במחשבה שלי.
|
מעט מאוד אנשים יודעים להצביע על הזיכרון הראשון שלהם. הזיכרון
הראשון של אודי היה מגיל ארבע. הוא זוכר את עצמו משחק בכדור
בסלון הריק, ואגב כך שובר כל חוק פולני שנכתב על פני הפלנטה.
|
בעיתוני הבוקר הדביקו לו את השם "האנס הרגשי". הוא לא מסוכן
במיוחד, כך נכתב, הוא רק צץ באישון ליל בבתים של נשים צעירות,
מפחיד אותן עד מוות ונעלם כלעומת שבא. הוא לא ציפה מעיתונאים
שיבינו מה עובר עליו, אבל נראה היה שהם אפילו לא ניסו.
|
מאז עזבה הדיירת האחרונה, ששהתה בה זמן ממושך, הדירה עמדה
נטושה. למען האמת, לאחרונה חשבו השכנים שראו תנועה דרך התריסים
המוגפים, ששמעו קול נשי, אך היה זה חזיון תעתועים חולף.
|
כשקמתי בבוקר, פתחתי את הברז, אבל לא יצאו ממנו מים. הברז
התחיל להשתעל, כמו שרק ברזים יודעים, ואני ציפיתי לראות נחל של
חלודה זורם מהצינורות העתיקים.
|
אני שוכב על המיטה בחדר שלי וצופה בך, מוקסם, כשאת עומדת מולי
ושותה קולה. את קולטת בזווית העין את מבטי המשתאה, ומפנה בבת
אחת את שתי עינייך לעברי.
|
פשוט התחלתי ללכת, ובראשי רק מחשבה אחת: "אל תסתכל אחורה";
חזרתי על זה בראש ממש כמו מנטרה של מאמין אדוק, אבל משהו מנע
מהתוכנית שלי להצליח, כאילו איזו יד כבדה תפסה את צווארי
וסובבה אותו כדי שהעיניים יביטו לאחור.
|
לא יכולתם לדעת שזה יקרה, כי לא היה שום סימן מקדים. בדיעבד,
יגידו החכמים שלאחר מעשה, היו כל כך הרבה התבטאויות מוזרות, כל
כך הרבה רמזים, אבל מה זה כבר משנה?
|
יצאתי מהבית כדי לחפש תשובה לריקנות שמילאה אותי, אם צירוף כזה
אפשרי לפי חוקי השפה. מה שמצאתי הייתה רק ריקנות גדולה יותר.
|
דגים, למשל. אני לא אוכל דגים באופן כללי. אם נשכח לרגע שהטעם
שלהם באופן כללי הוא לא משהו, הסיבות להימנעותי מדגים הן
שלדעתי אלוהים לא ממש התכוון שנאכל אותם.
|
|
|
כשחיפשתי חברת
בילוש לרגל אחרי
אשתי הבוגדת
אמרו לי
בטלפון:
"טשרניחובסקי שש
שעה חמש תבוא
לבד" |
|
