|
נדב בונדר, צעיר בגיל, זקן בנשמה.
נדב הוא יוצר מגירה מובהק, שכותב מהלב.
בין היתר הוא מנגן על גיטרה, מלחין, מעבד וכותב.
בוגר החוג לקולנוע ב"קמרה אובסקורה" ומתמחה בעריכה.
נדב מגדיר את יצירותיו כאל "חלון אל הנשמה".
On the edge of death
Feeling the chill of heaven
Feeling the freezing touch
Of the angel of death
I lie
And I lie.
|
הים הגדול נרגע אט אט ולמתבונן מהצד נראה כמראה חלקה ושחורה.
הוא שולח מבט אחרון לעבר הים ובחיוך מדמה הוא לראות במראה את
אלוהים מחייך אליו בחזרה.
|
החיים ממשיכים. כל יום, חוזרים מהעבודה בשש בערב, שותים כוס
קפה מהביל, פותחים טלויזיה ובוהים
|
הוא מספר לה על בדידות ואושר, על משחקי פרפרים בפרחי הגינה, על
משחק קלפים סוער על מדרגות הבית. הוא מספר לה על תו בודד
בפסנתר, תו לא מכוון, המשמיע מנגינת חיים. היא שוקעת בסיפור,
לא מודעת שהסיפור הוא סיפורה היא. והיא בוכה. לא יודעת למה אבל
היא בוכה. אמרו לה פ
|
No longer afraid,
No longer alone
You can drive the evil
Away from your home
|
I failed in the mission
Of discovering beauty
And now you are gone
And I'll have no chance
|
And now, the moment has come.
The end is near.
And there's nobody there.
All alone.
And she can't help thinking ''how ironic''.
Alone.
|
הצביעות לא שוכנת כאן יותר...
?
|
דק דק
נטחנת נשמתי
בין אבני הריחיים
|
מחזה יפה הוא זה,
לצופה התמים מהצד,
השוכב על חוף ים
בארץ רחוקה.
|
איך זה קורה
כשהאהבה מולך
נשארת איתך
אבל רק כזיכרון אפלולי?
|
אך לעת עתה
מסתפק אני בך,
כפי שאת,
מסיכה
|
אני חוזר הביתה
לאמא שלי
אני עוזב אותכם
זה לא בשבילי
אני חוזר הביתה.
|
יושבת, מתרגשת
צוחקת, בוכה
ויוצרת לעצמה
בקע בזיכרון.
|
דברי אתי ילדה
ספרי לי מה את רואה
ממרחק השתיקה
ממרחק נשימה
ממרחק אהבה
|
האם את זוכרת,
איך רקדנו ביחד
כמו שני ילדים?
לימדת אותי
|
אלה הילדים שהזמן שכח
לא נתן להם אור
לא נתן להם זמן
מנסים את כוחם אבל אינם יודעים אהבה אפילה
|
והנצח פסק
והזמן מתנהל לאיטו
על המזח
בין עלה שנושר
לדמעה יבשה
והמוח נחלש
לא יכול להכיל עוד
מילה או תמונה
|
תמיד בעונת הגשמים
הזרועות נעות והאיש נופל
והאיש מחפש את מזלו
בכפר ויקינגי קטן
על גדת נהר גדול
|
והחיים ממשיכים, נכון, זה הטבע
אך אצלי הטבע שובש
כשאלוהים ירד ממרום השמים
כשאלוהים קבור בלי מרגש
|
ועכשיו זה נגמר
והשמש זורחת
ציפורים מצייצות
מעל לראשי
|
הייתי רוצה למות
ולראות את העולם מלמעלה...
|
ואת עזבת את השקט
הפלגת בספינה
חיפשת את יבשת העושר
מצאת את יבשת התבונה
|
ולכתוב עוד קשה
כשלא נותר עוד דבר
|
הוא כבר לא מבין
את עצמו
הוא מבין את הפחד
|
הייתי רוצה שתעניקי לי אור
שתפיגי בי את צלקות השחור
|
ספינה נטושה ללא עוגן
משייטת במימי העולם
|
ועם הזמן שעבר
הכאב עוד נשאר
כן, זה תמיד מאוחר,
לאהבה
|
מה עושה אדם,
כשבבוקר לעצמו הוא קם?
נלחם בקורי הכרה,
המפרידים בין חלום,
למציאות משמימה.
|
ואיך תסביר את העובדה שהוא מאושר?
|
מחר, אשוט בספינות בלי מפרש
מחר, ארקוד לצלילי השקט
מחר אכתוב את שירי על דף בלי עט
מחר, אשוט בספינות בלי מפרש
אליך
|
משפט ישן חכם
של איש זקן טיפש
עושה לי רע בראש ובלגן בלב
והראש אומר א' והלב אומר ז'
ובינתיים הדמעות זולגות כאן כמו מים
|
לפעמים אני מרגיש
כאילו החיים שלי מתנהלים
בצורה מעגלית
פעם למעלה, פעם למטה
|
אבל איפה
אלוהים?
זו השאלה.
|
פרפר, פרפר
לאן אתה עף
לגן עדן?
גהנום?
|
לעיתים,
השמש זורחת,
ודולפינים חביבים קופצים בחדווה ליד חוטם ספינתי,
משחקים משחקי חברה שובבים עם צוותי ואיתי.
|
ואינני יכול שלא להבין
את אשר כתבו אחרים לפני
בחדרים סגורים
מוקפים בקירות מרופדים
|
רוצה להפסיק להסתכל בראי
ולבכות.
|
אך שאלה אחת הייתה עימי
במסע בין תמימות
לבינה
|
ושוב ושוב אחזור ואומר שוב
ערן, אני עדיין אוהב.
|
תשקרי לי
כשתמצאי אהבה
חדשה
לא איתי
תשקרי
|
צבעם של הגלים משתנה מירוק לכחול לארגמן וסגול עת השמש מגלה
קרניה ומתחבאת שוב מאחורי העננים. הים לובש צורות של שדות
ירוקים, לגונה כחולה, ארצות אחרות...
|
עד כמה עכשיו עוד כואב
ושוב ושוב אחזור ואומר שוב
ערן אני עדיין אוהב
|
|
|
תראי ציפור
ביל קלינטון
מנסה לרכך
את עונש הרדיוס
שקבל מהילרי |
|
