|
ופתאום מצאתי את עצמי עומד באמצע הכביש, מוניות צופרות לי מכל
כיוון, ואני חמוש רק בבוקסר.
ואתם שואלים איך הגעתי "פתאום" למצב הזה? הרי מרבית בני האדם
לא נוטים להיעמד באמצע כביש סתם כך, במיוחד כשהם לבושים בבוקסר
בלבד.
|
מהלילה שבו ראה את אמו בוכה בזרועותיו של אביו, הוא מייד הבין
מה עתיד לבוא. הרי אבא היה חולה כבר כמה פעמים, אבל באף אחת מן
הפעמים הללו אמא לא בכתה כך. בכי תמרורים, חסר שליטה ומעצורים,
בכי שאנו מרשים לעצמנו לבכות רק בחיבוקם של שני סוגי אנשים
בלבד: אלו שאנו א
|
ממש לפני דקה ד"ר לוי יצא ואמר לי שאין מה לעשות, אבא ואמא
מתים.
אני מרים את הראש, ומסתכל עליהם יושבים על הספסל שמולי. שניהם
מתלחשים בינם לבין עצמם, ומדי פעם מסתכלים עלי.
|
שעות הייתי יושב על הכיסא שלי, זה שהוא עשה בשבילי. הייתי
מסתכל עליו ושותק, רגליים מתנופפות להן מעל לגלים, גב נשען על
כורכר גס.
לעתים הייתי מדבר אליו, אבל הוא היה עונה לי בנהמות קצרות,
ומפסיק. למדתי לשתוק ביחד איתו.
|
היא התענגה על העשן כמה שניות, ואז שחררה אותו בבת אחת, והניחה
את המצית על השולחן.
שתיתי את המקיאטו שלי, ובהיתי בה, פנים נשענות על היד השמאלית
שלי.
"נו", היא אמרה, "אתה יודע שאין לי סבלנות למבטים שלך".
נאנחתי.
"אני לא יודע, נטע."
|
נעים מאוד, לי קוראים משה. ואתה? באמת נעים מאוד.
לפה פרגית? מייד אדוני. צ'יפס? סלט? כרוב סגול, לבן? בבקשה
אדוני. בתאבון.
למה יש לי מבטא? ובכן אדוני, מאחר שאני ערבי. אני רואה שזה
מפתיע אותך. אתה לבטח שואל עצמך מהיכן נחת עליי שם כזה.
|
"מה זאת אומרת?"
"זו שאלה די פשוטה לדעתי" אמרתי "למי את מחכה?"
"למה אני צריכה לחכות למישהו?"
|
פתחתי את הארון שמתחת לכיור וישר ראיתי, שתפסתי משהו. הרמתי את
המלכודת, וראיתי שבפנים יושב עכבר ממוצע בגודלו, ולועס באיטיות
את הגבינה שהנחתי שם, כאילו הוא מתענג על כל ביס.
"אתה הולך לשדה, חביבי!" אמרתי בשמחה.
|
הכביש מתפתל לפני כמו שוט, לכאן ולכאן, מכה בכל כיוון ללא
שליטה. ואני מוטח בעיקוליו, מטפס עליותיו, לא יודע מה צופנות
הן בסופן.
אך בתוך תא הנהג אני שולט בחיי. כן, שולט. בולם אותם, מאיץ
אותם - הכל כרצוני.
|
אני מרגיש כאילו אני בגן חיות, כאילו אני מסתכל בלילה שכלוא
בכלוב. אולי זו הדרך שלי להשתלט על החיים שלי
|
כיצד
אמא עוטפת אותך,
יפה-יפה.
|
אני חודר לפרטיות שלך,
ואת נאנקת מעליי - מעיזה!
|
אני מקיא את עצמי
לעיני כולכם,
ואתם בוהים בי -
ושותקים
|
אני מביט בדמי, במעיי
נוקשים
על תחתית דלי מתכתי.
|
אני מהדהד סביבכם,
בעוד צעקותיי צוברות להן חיים
|
נכון,
אני מבוגר עכשיו, מבוגר מרובכם -
ודבר לא השגתי.
|
אישה מצבה
עומדת זקופה,
על במה מקושטת
מקבלת פרס לא לה.
|
אני ראש לאריות
וגם זנב לשועלים,
מושך ומעורר חלחלה,
רודף ונרדף.
|
יושב מול מדורה
ומוחק חלקים מהחיים
|
הסתכלתי לתוך עיניו
של אלוהים.
חיפשתי חמלה,
אך מצאתי בדידות.
|
אהבתך היא כמים
על חרבת נפשי,
כמאור גדול ועז
על חשכת נשמתי
|
כאילו היתה קליפה של אגוז,
עוטפת האם את הרך
בטרם נולד.
ואילו הוא בה מכה מבפנים,
מנסה לפצח.
|
דלתות שרציתי לפתוח
ננעלות לתמיד
|
דמעותי חורכות את עורי
בעודי מעלה באוב צלליות
המרחפות מול עיני
|
אני עומד בתוך חדר לבן,
ומעלי מוצבת מנורת שולחן.
|
השלט לטלוויזיה ממתין
בסבלנות על השידה,
ואת כועסת.
|
והנה מגיע העיקר,
לזרוע בשדות תודעתי
הבתולה -
זרעים של ודאות,
שתילים של החלטיות,
פקעות של קיבעון.
|
חדרי לבי מושכרים
במחיר מופקע.
|
שמעי נא.
שמעי את שירי,
הבוקע מגרון דואב
ופצוע.
|
חמוקי הרים מבהיקים
מתפתלים לרגלי כנחש
מרחקים אדירים נמחקים
במבט
|
דלתות הארון נפתחות מולי,
זאת לימין, זאת לשמאל.
|
פעם ראשונה שצללתי
ולא הצלחתי לצאת
|
שיער של זהב סביב פנים של משי
ירח מראה לי הילה של מלאך
יושב על כיסא וצופה בך, ילדונת
עדינה, מתוקה, שלווה בשנתך
|
לא,
אני אומר לעצמי -
עדיין לא.
הרם מגנים, התכסה
בפחדים מומצאים.
|
וכי תריח פרחים ותביט
ביופיים,
לא תחוש מנגינה עדינה
מרקדת על מיתרי ליבך?
|
לא כיף להיות זקנה
לקחת כדורים כל שעתיים
לא כיף להיות זקנה
כשהמשפחה באה לבקר כל שנתיים
|
אנשים יכולים להקשיח ליבם,
אך כמו היתה הקליפה -
שמיכה,
|
צעקותיי ברחוב לא נשמעות,
בין עשן המכוניות
והבל פיהם של העוברים ושבים.
|
ואני בליליפוט עכשיו-
דורס ילדים ונשים
בועט בסוסים מיניאטוריים
משלח כרכרות לאוויר
|
מטפס בגרם ארוך
של מדרגות.
|
לוהטים רגשותיי,
בעודי מתקרב
אלייך
|
צעדים רכים על שטיח
בדרך למיטה
|
עצים ממתכת
ממלאים את העיר
|
שפתיה הרכות מלטפות
את ליבי הפצוע,
בעוד עיני מחפשות
את קצהו של האופק.
|
כשאמות
אל תשבחוני
אל נא הללוני
|
בביתי, על מדף
מצויים להם זיכרונות
שאינם שלי
|
קולי נודד ברחבי העיר
מחפש את הדרך ללבך
|
שריפת יער בחורשה
מי מלח באגם
הם כמו רגשות
לאדם.
|
וכשתשלוף סכינך מגופי
תשטוף פניך במים זכים
התזכור את המבט הגווע בעיני?
את ידי הלופתת זרועך?
|
עינייך קורעות את השמיים לאלפי חתיכות
קטנות.
הן נופלות עליי, פוצעות אותי מבפנים ומבחוץ.
איני מוצא היכן להסתתר - ונשבר.
|
ובעודה מרקדת לה במעגל,
תלתליה נדמים כרודפים אחרי ראשה
אשר רודף בתורו
אחר נשימתה הנלהבת.
|
תמיד שהייתי קטן, ראיתי בסרטים איך הגיבורים קמים, מתארגנים
ויורדים לבית הקפה.
|
|
|
אני כביש או
דרך
אחת במשבר זהות |
|
