|
D.j SuNsHiNe
היא מוציאה את האוזניות מהתיק ומתחילה לשמוע מוזיקה, מנסה
להתנתק מהעולם ומהנסיעה באוטובוס שהיה כמעט וריק.
העצים, השיחים והפרחים חולפים במהירות, לרגע זה נדמה שהם לא
באמת שם.
והמוזיקה מתחזקת ומשלימה את קצב הנהיגה של הנהג, גם הוא מגביר
את המהירות.
|
ואמא שלה בכתה, צרחה צרחות אימה, צרחות שפילחו את הדממה הכואבת
של בית הקברות, וכתבי טלוויזיה ועיתונאים מקיפים אותנו, כולם
חייבם לדעת הכל, רוצים לדבר איתי, החברה הכי טובה ואני לא
יכולה לשמוע אף אחד, רק מסתכלת לקבר ובודקת שהכל בסדר, שלא
מכאיבים לה.
|
ואחיזתו מתחזקת מרגע לרגע, כאילו והוא מפחד ממשהו, ואז גם אני
ראיתי את זה.
והבנתי למה הוא כל כך מפחד, ממה הוא כל כך מפחד.
עמדתי ובהיתי ודמעות לא יצאו ולא יכולתי לצעוק ולא יכולתי
לזוז, רק לעמוד ולבהות והמחשבות מסתובבות לי בראש...
|
אור רך נח על פני.
אור רך שבצבץ מהחלון שהיה פתוח קמעה.
ואותו אור העיר אותי, ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה עם מצעים
לבנים, מיטה לא מוכרת אבל משום מה אינני מפוחדת או לחוצה אלא
להפך, אני מרגישה רגועה ובטוחה אבל לא מבינה איפה אני ומה אני
עושה כאן בכלל.
|
ואז רואה אותו, הוא עומד בצד שני של הרחבה, הוא בגובה שלי
בערך, בעל שיער שחור והוא מתחיל ללכת לעברי.
כדי לשגע אותו קצת אני מתחילה ללכת לעבר הבר והוא אחרי,
מהופנט, כאילו ולא ראה בחייו בחורה בשמלת סטרפלס שחורה, ולמעשה
הוא תמיד ראה אותי.
|
מטריות קטנות ומטריות גדולות, מטריות שחורות ומטריות
צבעוניות.
ואני מסתכלת דרך החלון, בוחנת כל מטרייה ומטרייה, ומדמיינת מי
האנשים שמחזיקים אותן.
|
אבל הוא, הוא עזב ולא הסתכל לאחור.
ולא עזר שהיא בכתה, התחננה, נפלה על ברכיה, אחזה בו חזק...
הוא רק שיחרר את אחיזתה והמשיך הלאה.
|
אתה מחייך אליי את החיוך הכל כך יפה שלך ואני ישר נתקלת
בעיניים הבורקות שלך, השובבות האלו.... אחחח...
וכשחיבקת אותי קצב הלב שלי המריא לשחקים...
|
והשיר ששרת לי מתנגן בראשי ללא הפסקה.
ואני אבודה כנראה.
השיר הארור ההוא לא יוצא לי מהראש.
למה ארור תשאלו? זה כי נמאס לי.
|
ואני עונה להם שבשבילי השמיים שחורים, פעם גם ניסיתי להוכיח
להם שהשמיים שחורים.
והם, הם בשלהם, עדיין טוענים שיש נקודות אור בשמיים השחורים
שלי.
אז כבר הפסקתי לנסות.
|
ואולי בעצם זה דווקא טוב, הוא יגאל אותי מייסורי המצפון שלי,
מהאשמה הנוראית שמעיקה עליי ושלוחשת לי באוזן בכל לילה, כשכבר
כולם ישנים וכשממש חשוך, שאני אשמה, רק אני.
|
|
|
אני הכבשה
השחורה של משפחת
פופק.
מה שמסביר את
הקשר המשפחתי
שלי לכבשה של
הנסיך הקטן.
יעקב פופק מרחיב
את אילן היוחסין
הוירטואלי שלו |
|
