|
נעמה, המכונה גם ניק, נולדה בשנת 87 ' (בציר טוב),
סימני הכתיבה האהובים עליה הם הסוגריים! הפרטים הכי
קטנים (והכי חשובים) מופיעים שם... סליחה על שלושת
הנקודות האחרונות, "נעמה" נורא מחבבת גם אותן, זה
משאיר עוד את טעם הנאת הספק... (תודו שזה גורם לכם
להרגיש טוב) אז מה שאני כותבת מיועד - (נקבה) לך,
(זכר) לך, לכם משפחה, לכם אנשים, שתקחו את המילים
שלי לאן שאתם רוצים...
ובבקשה, תגיבו, כי הרי כבר איש חכם אמר מזמן, ונראה
לי שמו (!!) היה חז"ל..מכל מלמדי הסכלתי.
ילדים אל תשחקו ברובים.
אל תדברו עם זרים.
תחזרו לצופים,
מה פתאום אתם משחקים חיילים?
|
הייתי רק אדם פשוט
בג'ונגל של אישיויות
ונותר לי רק לבכות
על מה שלא אוכל להיות...
|
תשתחררי מכבלים מיותרים
אין גיל בו אסור להיות מאושרים.
את חופשייה
אך את כלואה בתוך ליבי,
אל תצאי, השארי!
|
אל תזרע מלח על פצעיי,
אני מבקשת ממך.
פצעת איבריי,
דמעת את עיניי.
|
אך מדי ערב באותה השעה
אני צופה את הרקיע,
מביטה בכוכב אחד מפציע
|
נראה שלאנשים הכי חכמים
יש את אותם רגעים,
קטנים אך משמעותיים,
בהם הם יודעים...
|
הפילים עפים דרומה,
ואני נשארת כאן,
נשארת בינכם,
יונקים, אוכלי אדם.
|
ויודעת גם כיצד נוצרו,
אלו קרני אור דועכות,
שאל תוך דמעות טבעו.
טמנו עינם בכוס,
בכו והשתכרו.
|
השמיים הם הגבול
והשמיים כבר כל כך קרובים,
אנחנו שואפים אבק כוכבים,
ואיננו שומרי חוקים.
|
זו אני חווה, אשת אדם.
אם אדם, בת אדם.
|
כל כך הרבה אהבה,
וכל כך מעט זמן.
אהבה כה קצרה,
וכאב מתמשך, שזה לא יאומן.
|
אולי הנדודים
מעודדים יציבות
אצל האדם הבודד.
|
היא ההיא שהלכה לפני כולם,
היא ההיא שידעה הכל מוקדם מידי.
היא ההיא שצחקה כשהבינה שכאן,
זה לתמיד, זה לעולם.
|
האהבה שלי לך
נזרעה עמוק בתוך הלב,
ובגללך איכר פשוט,
היא הושקתה בדמעות ובכאב.
|
הלכתי עם אבא
והדלקתי נרות.
הבטתי בעיני הדמויות הבלויות.
ראיתי איך איש מבוגר בן חמישים וחמש
נושק למצחו של נער בשחור ולבן,
שמחזיק שרידים של מוקש.
|
ילדים נולדים,
ילדים מעשנים,
ילדים נהנים,
ילדים נענשים.
ולמה? כי ברחו קצת?
כי ידו מה שידעו ונגעו באין לגעת?
כי אכלו מפרי הדעת?
|
עומדת שם חווה,
אוחזת בידו של הבל בנה.
לא עוזבת את השקר שילדה.
|
פחדתי שחוט הזהב שבינינו קושר,
יקרע, או יתמוגג, או יקשר באחר,
ותוך נסיונות להפוך זהב ליסוד,
לא שמתי לב שהצבע קודר,
עוד יותר ממה שיכל להיות.
|
ימים חולפים על פני לילות
פוסעת בכבדות על פני חלומותיי.
והם עוצמים עיניים ושותקים לי
כי הם נתיניי,
בראתי ואשמיד אותם.
|
אנחנו חברים טובים,
פרצנו יחד גדרות,
הלכנו יחד בתלמים.
|
יש אנשים עם אופי שקט
ויש אנשים עם אופי סוער.
|
זה כבר לא אותו השביל,
כבר לא אוהבת באותה הדרך,
אך הכאב באיבר הרגשות אותי מגביל,
למדתי לקח, למדתי גם ערך.
|
כנראה שאהבתי אותך,
כנראה שאהבתי אותך מעבר למה שיכולת לסבול.
כנראה שאהבה אמיתית היא פרי כבד מאוד,
שלא כל אחד יכול לאכול.
|
בשמחה הייתי עולה על הגלגל ענק,
נהנת מכל שנייה, חייה עד מחנק.
אבל מה לעשות, כך נועדתי להיות,
תפקידי זה לשתות שמן מכונות,
לגרום לאנשים האלו להמשיך לרצות להיות.
להמשיך ולגרום לגלגל להסתובב,
להרגיש חיובי עם הכאב, ועם מה שהם סוחבים בלב לא לב.
|
כשימות העולם
אולי ימות גם הרצון לברוח,
כי לא יהיה כוח
ולא יהיה לאן,
הלוואי ושום מקום יגיע כבר לכאן!
|
פיה לוחש תמיד אש ולהבה,
אך עיניה מקרינות אור נוגה ואהבה.
פלגי גופה משוסעים
בין חיוך לתועבה.
|
השאלה מה שלומך,
מצחיקה אותך מאוד,
לו היו מתעניינים,
אך לא, הם רק בודקים אם אתה רוכש להם כבוד.
|
אנחנו זן שנוצר מתוך כלום,
אנחנו חיה עם חוט מחשבה פגום,
יש לנו מתכונת אחת של קיום,
לחיות בתוך אינסטינקט בלום.
|
עפו המלאכים לכל המלחמות,
היו כולם, חזרו פחות.
התייאשו חלקם
ועזבו אותנו לנפשם.
|
לפני שהחיים נוצרו לראשונה,
עוד לפני שהעולם נברא,
היה כאוס,הייתה המולה,
ומשפט אחד ומתאר נוצר,
אני אוהב אותך.
אוהב יותר מכל דבר.
|
ניקינו, קרצפנו, חיטאנו, ביערנו,
כמעט את כל הכתמים העלמנו...
|
"מצבה של הילדה שנפגעה בפיגוע התופת אמש,
ממשיך להיות קשה.
הרופאים אומרים שעדיין נשקפת סכנה לחייה."
|
והעיניים, סוחפות את המלח עם המיים,
מתנקזות במקום אחד מתחת לשמיים,
|
ראיתם פעם תינוק שבחר להתאבד?
לא, אבל אמרתם שאסור,
והחזקתם אותו פה,
תקעתם בלבו יתד.
|
ועשן כחול יוצא מנקודה בוערת;
מסתלסל
מתפתל
מתערסל
מתערטל
מתעלס לו עם הרוח;
ואני כחולה;
יוצאת מנקודה בוערת.
|
רצה הכח הבלתי נשלט,
הבלתי נראה,
והבלטי מוחלט,
לדעת שבבת אחת,
הוא יכול לגעת,
בכל כך הרבה,
בזכות כל כך מעט.
|
נפשי הייתה בת שמונה עשרה פלוס,
היא נדקרה מהצדק,
ומתה מוות מאוס.
|
שדה שדה ישראלי,
בו הדם תמיד טרי, טעים ועסיסי.
|
בשדה פרחים שכבה לראשונה.
הייתה כמתנה.
|
לא אכפת לי אם דמעות יגרו ממך עד סוף ימייך.
לפעמים הים צריך שוב להתמלאות.
על ידי אותו אדם שגאה וסער,
ששרטון לבו ניפץ את ספינת החלומות של השאר.
|
אני ניגשת אל הדף,
והוא עדייו ריק.
ואני תמיד במרדף,
והעולם הזה חונק.
|
אני ילדה יפת תואר ראשון,
אני בחורה יפת תואר שני,
אני אישה יפת תואר שלישי,
|
שרביט ממלכתינו,
גאון ייצוגינו,
סמל כבודינו
מונפים, מתנוססים,
בדם ובמילים יפות מתבוססים.
|
חרא לי עכשיו. אני מרגישה בדידות כזו שכל העולם סביבי ריק ואני
נחנקת מרוב זה שאין שם אף אחד.
שמיים שרועים, ירח מלא, אויר מתקתק, ואין שם אף לא אחד.
ועם כל זאת שאין שם אף לא אחד, בעיקר אין שם אף כן אחד.
|
מה יכולתי לעשות? ככה להמשיך ולבהות בה?
למרות שלא נראה לי אכפת לה, נראה שהיא רגילה לזה, כאילו בשביל
זה היא שם.
|
את יודעת שזו לא אשמתך, שבשבילך הייתי נשאר. לא נראה לי ממש
מזיז לך, שוב אותו מבט משועמם שאת תוקעת בי כמו סכין... עזבי,
הכאב כבר לא מוחשי אצלי.
|
|
|
הכל קשקוש חוץ
משוש
אגב במבה פרפר
זה הכי טעים... |
|
