|
אני והעט והדף
יושבים כאן איתכם
מחברים, מתחברים
מספרים ונוגעים
מתחכמים לעיתים-
תמימים ופשוטים
ויש פעמים בהן
חורט קולמוסי בנייר
או מלטפו בחן
או מקפץ ומרקד על פניו
לעיתים מפשיטו ומנשקו בלהט
כי כאן חוויות ותחושות
מוצאות פורקנן
עירומות לעיני החברה
כי במקום הזה
הברות מתחברות
מילים נולדות
עולם ומלואו ,נפש אדם
נפרשים לפניכם עתה
נעמה
במרדף אחר האידיאות
נשאר בי רק חלל עקום ומתרוקן
והשביל מלא חצץ ששב ומתקילני
מועדת בכאוס קבוע
כשציפורני מבקשות להן מסתור בתוך הבשר
כאונסות אותו
ושיני בשפתיי מתחפרות
|
ברחובות ארוכים הולכים צעדי
ונהיים איטיים
|
הצעד הראשון בפתח העולם
שמחוץ לביתי
הכרעה בין התכרבלות לבין
יציאה למערכה נוספת
|
זכרתי לך חסד נעורייך
אהבת כלולותיך
לכתך אחרי במדבר
בארץ לא זרועה
ושנינו עתה עייפים ובלים
|
אני חמדתי את פנינייך
רציתי לעשותן לי למחרוזת.
|
אני נוצה
עייפה אני
ייתכן וחיידק תקפני
|
בסירה לבנה
למרחק הכתום
השוקע
|
קשיש יושב
מכוסה בבדידות הלילה
|
אור השמש הצהוב
הזיעה על גופי.
וידיך נחלים חמים
|
עור זקן מגוף חולה
היא נשמטה על הרצפה
|
צמרר בקרירות
צמרותיך
לעת ירח עולה
ינשופים ישמיעו קולם
|
שפתותיה של הדודה
מאדימות כקריש דם
כרכז פטל לא מדולל
|
מצאו דבר מה
שאוחז בו
כי הרוח נושב הלילה
|
אני פשוט רוצה עכשיו להתקשר אליך ולהיכנס אל מיטתך בלי להרבות
בגינונים, להיות אחוזה בך, אחוזה שלך, בין האורות הכבויים לנגה
פנס הרחוב שיציף בדיוק בצורה הדקיקה הזאת שהוא יודע...
|
עוד שומעת בלילה את קולות הזמזום
|
אדם בתוך עצמו הוא גר
(אסור לבני משפחה לקרוא!)
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אחרי שגומרים
לדבר הקול שלנו
ממשיך במרחב.
המילים מתבלגנות
והופכות להמיית
הגלים, לקול
הרוח, לרשרוש
העצים...
אם נפסיק לדבר,
העולם ישתוק. |
|
