|
מיסטרי נולדה אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה
הקודמת, ומאז היא לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמה, אז
היא משתדלת לנסות כל מיני דברים.
בדרך כלל היא מנסה דברים חסרי משמעות ברגעים חסרי
משמעות, אבל ברגעים מסויימים של חוסר משמעות או
לחילופין - ברגעים בעלי משמעות יתרה, היא אפילו מנסה
לכתוב.
התוצאות לפניכם.
"כל דבר רק הזכיר לה אותו יותר וגרם לה לבכות. הכדורסל שלו,
שהיה זרוק מאחורי השולחן במטבח. משקפי השמש שלו שנשארו בכיס של
המעיל... היא התכרבלה בכורסה שהוא הכי אהב ובכתה. גשם התחיל
לרדת והיא הרגישה שהעולם בוכה איתה, כי עולם בלי רונן הוא עולם
עצוב..."
|
משה רבץ בפינה האהובה עליו בחצר והביט בתיעוב על מפלצת המתכת
הלבנה, החדשה והנוצצת שהשתכנה מתחת לסככה.
הוא ניגש למפלצת שעמדה עכשיו שקטה ודוממת, ובעט בה בעדינות.
היא השמיעה צליל מתכתי צורם. משה נאנח והתנחם בעובדה שהצליל לא
נשמע מרוצה.
|
איך זה שלמרות כל השיחות המעמיקות
שניהלנו, כשני אנשים בוגרים,
תמיד כשאתה מביט בי,
אני רואה את השתקפותי בעיניך
|
היא כמו חלום רחוק שמתמוסס עם השחר
היא כמו שיר אהבה שננעל במגירה
היא כמו ברד שנמס בחלוף כל הסער
היא כמו זיכרון של אירוע שטרם קרה
|
היא מסבה את עיניה ממני
מנסה להגן על עצמה, ועלי
שלא אראה את הכאב שמסתתר בתחתית,
שלא אטבע בים הדמעות הגועש,
שלא אלך לאיבוד בסבך הדרכים המפותלות
המכוסות באבק חלומותיה.
|
מיד נשלחו אלפי מסרים
מתוך הארמון לאלפי אבירים
שיבואו ויזיזו את הדרקון, ועכשיו
כי מגרש הטניס קבור מתחתיו.
|
כשאדם מת, נשארים
הזכרונות והתמונות.
כשאדם מת, נשארים
הגעגועים והדמעות.
|
אני רוצה שתגידי לי שבאותו יום אחרון - אמרתי לך שלום כמו
שצריך, כי אני לא זוכרת.
אני רוצה שתתני לי חיבוק אחרון.
שתספרי לי את כל הסיפורים שהבטחת לספר לי כשאגדל. כי גדלתי.
|
|
|
אין חכם כבעל
ניסיון
אם אתם מבינים
למה אני מתכוון |
|
