|
קול תרועת שופר
חודר לי למצח
כואב לי נורא
בטוטפות
|
רוצה לאחוז
בכף ידך הסגורה
ולראות כיצד היא נפתחת
|
רוצה להיות מראה בתוך חדרך
לתעד תווי פנייך
לזיכרון של חמישים שנה
|
אני..
אני רוצה..
אני רוצה לומר..
אני רוצה לומר לך..
אלם שפתיים
|
אהבתה כשיקוי אינסופי
שאין בנמצא
ניחומיה הם בגדר
סוד מן הקבלה.
|
תעצרו לשנייה.. תתבוננו בו
תמהלו אותו בנוזלים משלכם
תגיעו למצב של איזון
|
אל תצבעו אותי בלבן
כמו מלאך נטול ציפיות.
הוסיפו קצת שחור..
|
ואני מושיט לך יד
מלאה בתקוות
רחוקה ממילים
|
עם ריח של ספטמבר
שמכאיב בעצמות
מדגדג את קצות האף
בסימנים של חורף
נשיקה...
|
אחוז נא בי
שיר לי את קינת רחל..
כשם שקלידי הפסנתר
נכנעים לעצב
|
היקום חודר לתוכי
בתנועה מתמדת
|
הלילה
מתבוסס בדם אהבתי
יושב וסופר את
עלי השלכת
|
דברי איתי
על אהבה ואנשים פשוטים
על ריחות של תבשילים
|
תנועה של רגשות
מהולה ביין צרפתי
נכנעת לאחיזה.
|
בשבריר שנייה
נסדקו קירות נשמתי
ושיברי אהבה
חדרו לכל עבר...
|
יש לי פנים נטולות אב
ולב רחב כמו אמא
יש לי תודעה שרויה על הפנים
שנקנתה בייסורים
|
האביב של גיל 30
מדלג מעליי
חושיי קהים
מוויסקי של ג'יימסון
אני רוצה אותך
באווירה של אלכוהול
שתהיי פה
לפני שתיגמר ההשפעה
|
רוצה להתקרב אל ההתרחקות הזאת
שלך
אבל אין מרחק אנכי אליך
רק דרכים עקלקלות ומפותלות..
|
בשתי ידיי
אני חובק את
שארית הצלע שממנה באת
|
כמו אוויר
אני אנשום אותך
לאט - אל תוך ליבי
עד שאחדל.
|
תכופות אני נמלא
אור שמש
עז מלהכיל
|
את שמה ידך בחיקי
יש עצב גדול לעצור
אל תירא את לוחשת בשקט
יש פתח מפה לעדור...
|
בחורף סוער
כשהרעם מתחיל לדבר
כשדמעה מתערבבת עם גשם
אני עומד בתור
|
נגעתם בי
במקום בו קיימת
יכולת ספיגה
כמו של אדמה
המתפללת לגשם..
|
הלא תראי
תנועות גופי
משוועות למבטך
כנועות מכריעת ברך..
|
אלייך-
כמו כמיהת האדמה
לאגל טל הנפרד
מן העשב
|
רציתי לתת לך אהבה
אמרתי שלום
רציתי להרחיב את ליבך
פתחתי פצע
|
קראתי בשמך
מתהומות העצב
שגאה על גדותיו
עד שנעשה לי ליבשה
|
וכך מתרחש לו
תהליך נדיר של פוטוסינתיזה
המצמיח עלה של אושר
שנובט מתוך מב
|
אעטוף זכרונותיך
בסליל של רחמים
|
שוב זורה החורף
עצב ברגביו
ואת בתוך קופסת ילדות
נושמת ריח סתיו
|
למחרת , פירקו קרני השמש
את מקדש האהבה שלך
בתוכי...
|
ההר הרעיד קולו בבכי
עת עמדתי מולו
שומר על זכות שתיקה
וכשנדם קולו-
|
אמא לא ידעתי
שיש כזה כאב
כשמלאכים עולים למעלה
שורפים לי את הלב
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
אני לא יודע למה
אישרתי את
הסלוגן שלי על
חסרונותיו של
הנייר הטרמי.
באמת שהפסקתי
להיות שנון.
אולי מישהו אחר
כתב את זה
בשמי?
זה שמאשר את
הסלוגנים מתחיל
לפקפק בקיומו |
|
