|
דני מצא את מה שחיפש, תיבה גדולה וחומה מתחת למיטתו של איש
המסור. התיבה הייתה נועלה ובמוחם של ששת הילדים חלפה רק מחשבה
אחת, גופה. דני שבר את המנעול בעזרת מוט ברזל שמצא בסלון החדר.
התיבה נפתחה ונשימתם של השישה נעתקה
|
"קומי ותביאי את נעלי הבית שלי מיד, כלבה!!!"
קולו כבר לא נשמע באוזניה, מכיוון שהיא שכבה מחוסרת הכרה, אך
זה לא הפריעה לו להכות אותה שוב ושוב, עד אשר לא הצליח לאחוז
עוד במקל הבייסבול שלו.
זה היה רצח בדם קר.
|
גם לא בכיתי בגיל 19, כשכול הפלוגה הסתכלה וצחקה איך המפקד
עושה ממני צחוק, ומכריח אותי לרוץ בתחתונים, ולהזיז את הידיים
כמו תרנגולת, רק בגלל שדיברתי עם אימא בפלאפון, לא בכיתי.
|
זו הייתה פעולה יומיומית, הפלוגה שלנו נשלחה לעצור מחבל שהיה
מעורב בפיגוע. "פייבאק" היה שם המבצע. הפלוגה התחלקה לשניים,
"הרוסים" שבה אני הייתי, ו"הסינים" הפלוגה שבה היה אמיר, "האח
התאום" שלי, כך כינינו אחד את השני.
|
אימא שלי מקיאה הרבה, בדרך כלל אחרי שאבא "מדבר" איתה, אבל
לפעמים גם סתם בלי שום סיבה, אבל היא מקיאה על עצמה, אף פעם לא
על הריצפה או הכיור, אבא אוהב נקיון.
|
הכול השתנה בשבילו כאשר הוא גילה שביב קטן של אור. האור היה
ממש בקצה המסדרון, הוא מעולם לא היה שם אלא הופיע פתאום כיש
מאין. ההגעה לקצה האור, לחופש, הייתה כל מטרתו.
|
יורם היה המום, הוא המשיך לנסוע, לא משום שרצה לברוח מעונש או
להעלם, אלא משום שלא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא ראה בחייו
אנשים מתים מוות טבעי ואנשים שנהרגו במלחמות, אך מעולם לא
הרגיש כפי שהרגיש באותו רגע.
|
כשהוריו שמעו את הבשורה מפי הרופא הם סרבו להאמין, אימו התעלפה
על שולחנו של הרופא, אביו לא הצליח להוציא מילה מפיו ונראה
חיוור כרוח רפאים.
|
הכול היה במרווח של ימים, אך ההרגשה הייתה שחלפו רק מספר
שניות. הכול התערבל יחדיו, בן אדם מסוגל לסבול צער ויגון עד
לסף מסיום. זה היה יותר מדי, בשביל כל אדם. עולמי התמוטט
בשניות ספורות, עולם שעמלתי תקופת חיים לבנותו, התפרק לחתיכות.
החלטתי באותו יום שזה יהיה
|
למרות זאת מצבו של דני הוחמר במהירות. שערו הגולש הפך לקרחת
בוהקת, עורו מלא החיים הפך ללבן כסיד, פני הילד הטהורות ומלאות
האור נעלמו ואת מקומם החליפה ייאוש ועייפות של אדם מבוגר
|
מעולם לא הבנתי אנשים שהתרגשו מהזריחה. לקום מוקדם בבוקר בשעה
בלתי סבירה, בעוד שאר העולם ישן שנת ישרים, כדי לראות את השמש
זורחת. אני תמיד טענתי שהם עושים זאת כדי לספר לכולם על החוויה
|
מצבו הוגדר כקל עד בינוני, למזלו, כך טענו הרופאים, לא נגרם לו
נזק בלתי הפיך, הוא נפגע בעיקר מרסיסים, אחד פגע בו ממש מתחת
לעין, למזלו. רגלו אומנם נפגעה קשות, אך הרופאים סברו שסיכוייו
שוב ללכת רבים, רק צריך שהמזל יהיה לצדו.
|
החיים הם מחזור במין צורה אכזרית שכזו. בהתחלה אתה מצפה לסוף
המסע בכליון עיניים, סופר כל יום כל שעה כל שנייה עד לסופו.
עסוק כל כך בצפייה לו עד שאתה מפספס את ההנאות הקטנות שבדרך.
|
האיש ההוא עומד לעשות צעד שישנה את חייו לתמיד.
הוא הולך להשאיר את כל צרותיו מאחור ולצעוד אל עתיד חדש.
|
יוני הרכלן סיפר, שיורגן, האדם שלימד שני אנשים אלו הכל על
המדע והחיים בכלל, נפטר בטרם עת בגיל שישים ושלוש. יוני החל
לספר כל דבר הידוע לו על חייו הפרטיים של יורגן. רוב סיפוריו
של יוני לא עניין כלל את אילן ויבגני, פרט לעניין אחד, צוואתו
של מורם.
|
תינוקות ערומים שכבו כה טהורים
צחוקם דמה
עיניהם כבו
זהו מסע הצלב של הילדים
אך זאת הם לא ידעו
|
מילה שונה אחת עושה את ההבדל
בין צחוק מזויף מתגלגל
לשחרור עצמי מן כבלי ההרגל
|
חשכה כיסתה עיר שקטה
פרט לפנס ערום בודד
הדרכים שבה הילכה
כשל נווד נודד
|
אם בעולם הזה יש אהבת אמת
אם יש סיכוי להחיות את אשר מת
אז אחיה לנצח בציפייה
אז אשמור לנצח על התקווה
|
ראיתי במו עיני, אדם נדרס על הכביש
המכונית המשיכה לנסוע, הנהג נשאר אדיש
נסע לו כך שעות, עם סדק בשמשה
כשתפסהו, שאל "מה כבר קרה?"
|
הענן השחור לא מפסיק "לזרוח" עלי
לא משחחר אותי, לא מניח לי
כמו מלאך שחור,
מן השאול הוא משגיח
|
לא שוכח, כדי שיכאב
לא סולח, כדי שיכאב
לא צורח, כדי שיכאב
|
וביום שבו תחליטי
להנשא לאהובך
אזיל דימעה אחת או שתיים
כי אצטרך לעזוב את ידך
|
השארת אותי מדמם, אך איש אינו רואה
את הרגשות שבליבי, איש לא יגלה
|
יש לי מאה ואחת סיבות מדוע לא לומר לך "אני אוהב אותך".
אני לא בחור שבנוי לרגעים האלו, בטח אהרוס את הרגע עם בדיחה או
עם מילה שלא במקום. אפילו אם אתכונן שעות ואעשה מיליון חזרות
כדי להגיד את שלוש המילים הללו, כשאעמוד מולך לא אוציא הגה
מפי, פרט לחיוך אווילי.
|
סיום הבגרות האחרונה, התיכון נמצא מאחור הצבא מלפנים.
סיפורם של שני נערים מוזרים עם בעיות היומיום של כל נער בזמן
מעבר. הצורך לברוח מהשגרה מההורים ולבלות לפני הצבא, מביא את
שני החיפנים הללו לעבור לעיר הגדולה ל-ת"א
|
על ההחלטה האומללה הזאת של השופט היו וויכוחים רבים. אחרי הכול
מני רק בן 10, כיצד אפשר לשפוט קטין למאסר עולם?
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
נהג קו 62 יקר,
מידי יום אני
מפספסת את
אוטובוסך בשעה
4:02, יש סיכוי
שתגיע מעט
באיחור?
אילדה דיין |
|
