|
אנחנו לא חברים אך חיים בשכנות טובה.
כנראה שכבר התגלנו אחד לשני.
|
פעם היית בוכה, פעם היית צוחק, ועכשיו אתה מסתכל בו וכבר לא
מרגיש,
אף לא צביטה, אף לא כאב, או חמלה, אדישות אחת גדולה.
|
הוא החל לשיר ולקפוץ ולרקוד, כך ערום וטבעי, כל החושים
התערפלו, זאת הייתה הרגשה של שחרור גדול משהו כמו להקיא, הוא
אכן הקיא, הקיא את הכל, וכמו אחרי צעקה גדולה או הקאה טובה,
הוא החל לבכות.
|
הסיפור הזה, הסיפור שלי, על האבדה שלי, לא נוגע לכם,
אתם יכולים לשמוע אותי בוכה ומתייפחת ובאותו הזמן נזכרת ברגעים
טובים ומחייכת, ולרחם עליי, אך עדיין לא להרגיש את זה, להרגיש
אותי ואת הרגשות האלה, להרגיש את ניב, ואת מה שהוא נתן לי,
ולהרגיש את הסיפור הזה
ש
|
דמיינתי הרבה את הרגע הזה, לפעמים בשחור לפעמים בלבן.
מעולם לא דמיינתי אותו כזה, ומעולם לא חשבתי שזה נגמר.
אספתי המון שאלות ונשבעתי שאהיה מוכנה כשאתבקש, לשאול ולקבל
תשובות, תשובות - תמיד חיכיתי לקבל, השאלה היא אם עכשיו אני
מוכנה באמת לשמוע.
|
כששומעים את השם "משה" מצפים או לאדם מבוגר/זקן או לבריון מטר
שמונים שחום ומנופח, ומשה היה לא זה ולא זה.
הוא היה בחור צעיר עם משקפיים ופנים מעוותות, רזה מאוד, חובב
מחשבים, ובהחלט לא מתאים לו שם כמו "משה".
|
יכולתי להכנס הביתה אך הסקרנות שיגעה אותי, והייתי חייבת למצוא
מי הוא הצחקן. התחלתי ללכת לכיוון הקול הצוחק, עברתי אל תוך
אזור עצי הזית.
וברגע שלא ראיתי כלום, החלטתי שזה טירוף ועליי לחזור הביתה
|
אדם החי בלבבות, במותו הוא אדם שיש לו חיים,
מעבר לכריכה האחורית של ספר חייו עלי אדמות.
אדם החי בלבבות במותו הוא אדם שיש לו חיים בתוך משמעות החיים
של אדם קרוב בחייו.
אדם החי בלבבות במותו מקבל חיים עלי לבבות בעוד אין לו חיים
עלי אדמות
|
|
|
"זה היה טעים.
יש לך עוד
מזה?"
-חניבעל לקטר |
|
