|
הסיפורים שלה [נו, שלי] נהיים מוזרים מדיי אפילו
בשבילה [נו! בשבילי], אז כדי להרגיע את עצמה [שוב,
אותי], היא מכניסה המון סוגריים מרובעים לתוך טקסטים
מטופשים שהיא כותבת בשעות מאוחרות של הלילה, במקום
לעשות דברים יעילים יותר, כמו לישון למשל.
היא הייתה מרשימה כל כך, מקסימה. נראתה כציפור היושבת על ענף,
אפשר היה להושיט אליה ידיים, אך לעולם לא לגעת בה. אותו מסך
שייחד אותה, הוא זה שאטם אותה, והרחיק אותה, וגרם לה לשתוק.
היא מעולם לא שיתפה איש ביותר מדיי ממחשבותיה שנדדו לארצות
מרוחקות ונופים מרהיבים
|
הוא היה פושט ולובש את בגדיו, בוחן את צלעותיו, בוחן את ידיו.
מתי היו חמות, מתי קרות.
הוא ישן בימים והיה ער בלילות, בוחן את הכוכבים שנראו מבעד
לחלונו. בימים בהם החליט להיות ער בחן את השמים התכולים,
בלילות היה עסוק בלבחון את חלומותיו.
|
היא נראית כמישהו שקפצה מתוך סיפור, כל כך הרבה חוטים שאפשר
לרקום מהם עלילה על קורותיה סובבים כל פרט בה. החל מנעליה
הישנות, ועד לפרח הצהוב בשערה, הנראה כטובל באמבטיית אש בין כל
האדום שעל ראשה.
|
סופים לא תמיד טובים הם, ובעיקר לא של החרקים הליליים הנהנים
לפלוש למאורות אדם, בין אם הם נאי מימדים ומרתיעים ובין אם הם
קטנים וזריזים.
|
כולם שכחו שהם יודעים על הדבר הנורא ההוא, המסתתר ברווחים
האפלים בביתם. מתחת למיטה, עיניים עכורות שמציצות מבין הסדק
בין דלתות הארון כשאינן סגורות כהלכה, בוהק של ניבים מתחת
לכיור במטבח, חריקות על הגג. הם ראו את כל זה, לעיתים חשד שהם
יודעים שהם רואים את זה אב
|
"אני מוצא בזה משהו שהתחיל בנקודה מסוימת ונמתח לקו שהיה לנהר
שזורם עד היום".
לא הבנתי אותו אז.
הוא התיישב לידי באוטובוס יום אחד. רק לא במושב שלידי, אלא
התיישב לצד האוטובוס הנוסע והביט בי מבעד לחלון, אל תוך
האוטובוס.
|
היא ברחה אל הים, מהאפור שאפף אותה. אך באותה העת שלחה נשיקות
פרידה אדומות ולוהטות כלהבה אל אותו עולם שנמלטה ממנו.
|
הוא התגאה בעצמו על כך שיכל להניע את האוויר כך, אבל כל הגאווה
התפוגגה כשפסק האוויר מלנוע והפך דומם שוב.
|
תקתוק השעון הדהד בחלל שבין שתי אזנייה. זה לא שלא היה שם שכל,
הוא פשוט היה ממוקם במקום קצת אחר, איפשהו למטה.
|
בדלים של שפיות
משתרכים אחריי
|
אין שום דבר בראש שלה
חוץ מהמקום
אליו היא הולכת
והמקום
ממנו היא בורחת.
|
אפשר להיות ענק
גדול כמו פיל
|
קווים מתעקלים
פיזור נקודות
על משטחים לבנים
|
אז, כאשר תיפול אל פיו, הוא יסגור את לסתותיו וינעץ בבשרך את
שיניו, יקיז ממך את דמך ויהרוס אותך כליל.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
"תן לי קילו"
מתוך "הסוחר
משוק עליה",
נחום שייקספיר. |
|
