|
"הפיצוי על ההזדקנות... הוא זה; שהתשוקות חזקות
כשהיו, ועם זאת אדם קונה לעצמו - סוף סוף! - את
היכולת המוסיפה את הטעם העליון לקיומו - היכולת
לאחוז בחוויה ולהפכה אט-אט סביב, באור." (ווירג'יניה
וולף / מרת דאלווי.)
אך היא עוד לא הזדקנה. היא עדיין לא בת חמישים
ושלוש, ולמרות זאת מודה שלעיתים ("כשהעורבים מעופפים
מעלה-מטה באור השקיעה הוורוד...") היא ממלמלת
לעצמה:
"לו בא קיצי עתה / לא נמצאה שעה יפה מזו לו."
גור חתולים משחק ומגרד
קיר בניין ישן מחוספס
|
לאחר תקופת החום
עמדתי על המשמר
לעולם לא להיות לבד
בשעת בין-ערביים
|
חזרת מוקדם מהצפוי
אור זולג מפניך
|
אתה אפילו לא יודע כמה אתה מקריב
בשביל להיות תא ריק
|
רגליו חשבו שבים שופע מצופים
תצלחנה לנוע בחלקת הביטחון
של מימי האושר
|
צבע עצמך בכחול, תהיה עצוב, קטן ומסכן, תבקש עזרה.
צבע עצמך בירוק, אוהב טבע ושלווה, מביט ושותק.
צבע עצמך בצהוב, דמה עצמך כקרן-אור,
פוקחת עיניים, נוצצת. שורפת ושחצנית.
|
הארץ אי-שם
מרחפת מעליי
השמים תוהים ובוהים
תחת רגליי
|
איך היא תמיד מובלת להזיק
את הנשים החזקות ביותר כבר הפילה
|
שאלתיאל גורר את רגלו בשרשרת,
רואה את סיבת כל הדברים ולרגלו
כדור
ברזל
|
ואולי זה שוב אני
שרוצה לדעת הכול מכל כול
ואולי גם אם אשתה מכל הידע בעולם -
לא אדע כלום.
|
אם לא הייתי אני
לא הייתי תוהה
על פניי חסרות ההבעה
על האדישות
|
כשתסתכל על זה קרוב אל העין
אתה תראה שזה כל כך חיוני
ואתה יכול לעשות הכל
אתה יכול להגיע
|
ילדה קטנה אוחזת באצבעי
הנה
קופצת
משחקת תופסת
איפה אני?
|
רגליי מתקרבות בפסיעות מהירות לכיוון בריחתי. אני מאחרת. אל
הצחוק, אל הבכי, אל הדיבורים, הדיבורים. אל השאלות, ההשערות,
ההבנות, העניין, הריכוז, הלימודים, הידע. כמה ידע. כמה כתיבה,
כמה עשייה, יכולת, רצון, ובאיזה ביטחון הו... הביטחון.
|
אתה לא כאן יותר. אני מצפה לך אבל אתה לא כאן יותר.
מאז שהלכת הכל מעורפל, אני כבר לא זוכרת כלום, כבר אין בי צורך
לנסות להבין למה.
|
אל הארכיון האישי (30 יצירות מאורכבות)
|
|
