|
אלתחפשרחוק, תישארקרוב.
1989. קיץ, יום ראשון. בוקר. והקשר קיים.
מי שלא פה שיהיה פה
אני אומרת לעצמי שהגיע זמן לצאת. לכבות את הרדיו תמיד הייתה
בשבילי הפעולה הקשה ביותר, במיוחד אם יש שיר כזה רגוע, שכל
מילה בו היא משמעותית וחדשה, או כזה רועש והזמר צועק את
המילים.
|
שוטפת פנים במקלחת הצמודה לחדר שלנו, אחת מרבות המקלחות שבבית.
את השיניים עם קולגייט, את הפנים עם סבון, הייבוש עם מגבת
חצי-חינם שאמא שלי קנתה. ברור שהיא תהיה חצי-חינם, אמא, זאת
חצי מגבת.
|
דאגתי המון לדן. הלכתי איתו לאחות של בית ספר ולרופא אחרי
הלימודים, כי ההורים שלו התגרשו ולא היה להם זמן להתעסק עם ילד
שרק אמר "טוב" כל הזמן.
|
מעביר יד דרך המצח למקום של הלכלוכים של העיניים ומוציא איזה
עשרה.
|
אחרי שעישנו וחברה שלי התאבדה, חזרנו הביתה ולקחתי איתי את
זאתי, מהכיתה שממול, שתישן איתי, כי קצת פחדתי. אלוהים יודע
ממה, וכדאי שיספר. בדיוק כשפתחתי את המיטה ושאלתי אותה אם סדין
כחול או אדום היא נעלמה.
|
במכנסיים קצרות עד הברך וחולצת-מחזור לבנה של כיתה ט' מצאתי את
עצמי באמצע שומקום.
|
ושכל הברה
תצא לאור ב
שפתיים חתומות
|
גם אני הייתי
מתאהבת באסי דיין
|
(אל תדבר.
אתה מדבר עם הידיים
אני מתבלבלת)
|
רונה קינן כותבת ושרה
בצורה לוחמנית ופטריוטית
חדורת-אידיאלים וחסרת-מעצורים
|
את בטח זוכרת
את שתי הבנות שהיינו
|
לפעמים אני יוצאת מהבית
רק בשביל
לראות איך תנועות הגוף שלך יגיבו הפעם
|
החלון אצלך בחדר
שנפתח בכל פעם שאני מרגישה צורך
|
חוסכים במילים על
הקיבוץ של היום.
|
מרגישה עוד בעצבות מציקה
מתחבאת שם בין ריאה
לריאה
|
והכי כואב זה
לתת ביס בעצמך
ביד, ברגל, בבטן המלאה
|
יבריק מפאת המים המרטיבים
את מהותנו
לבינתיים
|
לשוקו הצונן של הבוקר
יהיה טעם מר
|
ואז צריכים
להחליף אותך
כל מיני דמויות משונות
|
פעם המוות היה נקי.
ריחף בין חופים לא מוכרזים, לקח עמו גרגירי חול מעטים בכל
בחילה של הלב.
היום יש, מחר כבר לא.
|
ואני
בינתיים
שואפת-נושפת
שואפת לנשוף.
|
(עוד שישה חודשים, עוד חמישה חודשים,
עוד ארבעה)
|
אדפוק כרטיס
או בחור נחמד שאראה
בין כספומט לספסל שחוק
|
ים
ים
ים
אני לא אוהבת את ה-
ים
|
כי
אבא כבר לא
(רק מתנגן בין הגלים)
|
הסכלתי על השולחן עליו היא הטיחה את האגרופים שלה בכעס כשאמרה
"אתה אידיוט דפוק" איזה 20 מיליון פעם, וראיתי שהיא השאירה
סכין מטבח מהעוגה שפעם הכינה, או לפחות ניסתה להכין. היה לה
טעם של גרביים שלא שטפו אותן שבוע.
|
|
|
כולם כותבים
סיפורים קצרים.
עכשיו גם אני
כתבתי...
(נסו ותווכחו) |
|
