|
בעלי השתגע. כל בוקר הוא קם, עובר את הגדר המפרידה בינינו ובין
השכנים, תולש עלה של דשא, משווה לדשא שלנו ורוטן: "הדשא של
השכן ירוק יותר".
|
שני צלצולים בפעמון הדלת כרגיל. רק לגמרי אחרת.
שעתיים לפני כן צלצלתי אליו. "תהיה בערב בבית, אני באה לקחת את
הדברים שלי בחזרה".
"אין בעיה", הוא ענה באדישות אופיינית, "תהיי פה בשמונה?"
|
אי אפשר היה לעצור את הטירוף.
כל יום באותה השעה, הייתה לובשת שמלה כחולה.
כחול היה בעיניה סימן לחופש. השמים, הים, העיניים של בטי.
|
הנני פונה אליך בנושא כאוב, המדיר שינה מעיניי מזה זמן מה.
נושא זה עלה מספר פעמים בקרב חבריי אך החלטתי לפנות בשמי בלבד,
על אף שהעניין נוגע לרבים כמוני.
כהקדמה לפנייתי, אציין כי אני דייר בעירך, ובמובן מסוים, דייר
לא רצוי.
|
אשה זקנה. יושבת בבית קפה. חולצה כחולה, חצאית מגוהצת למשעי.
מאופרת. מזמינה קפה, אבל לא חזק כי אחר-כך היא לא מצליחה
להירדם בלילה והמחשבות מפריעות לה. היא מעדיפה לישון בלילה, כך
עובר הזמן יותר מהר. עד שיבואו לקחת אותה.
|
אף אחד בשכונה לא התקרב אליו, לא דיבר, לא דרש בשלומו.
'המשוגע' הם קראו לו. לא נתנו לילדים להתקרב. הוא תמהוני, הם
אמרו, לך תדע איזה שגעון יקבל פתאום, עדיף להתרחק. הוא היה
יושב ליד תיבת הדואר, כל יום בין 10 בבוקר ל- 11. אז הדוור
מגיע.
|
באיזה שהוא עולם, באיזה שהוא מקום, באיזה שהוא כביש, נוסע איזה
שהוא אדם וחושב אילו שהן מחשבות על אילו שהן אהבות, שלעולם לא
יפגוש.
באיזה שהוא עולם, באיזה שהוא מקום, באיזה שהוא כביש, נוסעת
איזו שהיא אשה וחושבת אילו שהן מחשבות על אילו שהן אהבות
|
בחורה יושבת על שפת הים ומתלוננת
חם לה ואי אפשר עוד
השמש מחממת מאוד.
|
|
|
מחפשת את אוסמה
בן לאדן.
לכל המוצא
תודה.
זאת שהלכה
לאיבוד מחפשת
ממון. |
|
