|
 137856830
הוא לא פסימי, הוא מציאותי.
הוא לא ציני, הוא שנון.
הוא לא מדכא, הוא מלנכולי.
אז למה כולם חושבים שהוא כותב על עצמו?
"זה משחק... כדי שיהיה לך יום הולדת שמח." אמרה רות וקרצה
ליואב.
"נקווה רק שיואב זוכר איך משחקים." אמרה אשתו.
יואב לא ידע על מי להתנפל קודם, על רות שנראתה כמו לוויתן
מאושר אחרי ארוחת מפסקת, או על השטן שחגג יום הולדת.
|
זה כל מה שאבו ג'נאן היה צריך.
בתנועה מיומנת הוא הוציא את הסכין וניסה לדקור את מולי.
ויקטור הוציא גם הוא בתנועה מיומנת את אקדחו וירה בראשו של אבו
ג'נאן.
מולי נאנח וניער מעליו דם ורסיסי עצם. "תודה, הרסת חליפה של
2000 דולר."
|
"התקווה מתה." אמר בלי לחשוב ושתה עוד לגימה, צורב את עיניי
במבט מלא נימים אדומים ותוכחה בולטת לא פחות.
המשכנו להביט זה בזה כך עוד מספר דקות ולי לא היה מה לומר לו
כתשובה. האלכוהוליסט השנון צדק.
"תביא שלוק." אמרתי והתיישבתי לידו.
|
סופיה הרימה את ראשה לענות. פניה נראו לפתע זקנים ומקומטים,
עיניה שקועות בחוריהן. אסף נרתע עם הכיסא אחורה, צעקה חלושה
נפלטת מפיו.
ז'אן גיחך ואסף הפנה את מבטו אליו. כעת הוא החזיק אצבע בידו
ובכל שאיפה מצץ ממנה את הדם. בכל פעם כזאת, נהייתה האצבע לבנה
יותר.
|
משה אומר משפט מפתיע, לגמרי לא אופייני לו. "אתה יודע איציק,"
הוא אומר, "הייתי רוצה פעם אחת חיבוק אמיתי." אני די מופתע
מהיציאה הזאת ומחליט להתייחס אליה בהומור.
"אני מצטער משה, אבל אתה יודע שאני חושב עלייך רק בתור
ידיד..."
|
ידה הייתה מונחת על בטני התחתונה, מתחת לקו הטבור, ורעד קל של
התרגשות עבר בגופי, אבל לא בגלל מה שאתם חושבים.
רעד ההתרגשות היה משום שהבחנתי פה בסיכוי למצוא קומץ של אושר.
|
כל מחשבות האבדון נשכחו והיא מילאה את מחשבותיי.
עמדתי שם בתחתונים ובהיתי בה כאילו הייתה מלאך, ולמעשה האור
שבהק מאחוריה שיווה לה מראה מיסטי למדי, ואני לא יכולתי להתיק
את עיניי ממנה.
|
אצבעותיו נעצרו על הקשר שחיבר את שני השרוכים שהידקו את
החולצה לגופי, ובהחלטיות זריזה משך באחד השרוכים, נותן לחולצה
ליפול כמו מטפחת משי חלקה בלי קול מגופי הערום אל הרצפה הקרה.
אחר כך הוא נשא אותי בידיו לחדר השינה ואז..."
|
אולי הייתי צריך לתת לה אגרוף לפנים באותו הרגע. היא הייתה
קמה, אפה מדמם ושיניה הקדמיות שבורות, מחבקת אותי ותוך כדי
שהיא פותחת את רוכסן מכנסיי צועקת "כן ! תודה לאל, אתה לא נחמד
יותר!"
אבל לא עשיתי את זה, והקשר בינינו פשוט ניתק. לפחות במציאות.
|
הוא סתם נחיר אחד, עצם את עיניו ושאף בחוזקה מהנחיר השני.
"אוי." מלמל והשעין את ראשו לאחור.
עיניו התגלגלו מעלה ופיו נפער. הוא החל לרעוד ונפל מהכיסא.
הוא שכב שם מספר שניות, מתעוות, ואז דמם.
עיניו נעצמו.
ההרפתקה החלה.
|
הסתובבתי וראיתי שמי שחשבתי לאדם צעיר ומזוקן קם ודיבר אליי.
"אני רוצה לבוא אתך." אמר, ונוכחתי לדעת שהוא זה בעצם היא.
אישה צעירה לבושה בשמלה ארוכה והדוקה שנקנתה בודאי בחנות מותגי
יוקרה, בעלת שיער שחור ארוך ו... זקן.
|
כשישבנו על הבר שאלתי אם עוד מישהו ראה את המחשוף. יואב אמר
שהוא התחיל להוריד את העיניים לכיוון אבל ברגע שקלט שיערות
הרים את המבט.
|
קצת מעל לעיניים סומן חור כניסה של כדור, כנראה בנו של האקדח
ששמוט היה על חזה. מתוך חור הכניסה הדם זרם בזרזיפים דקים מטה
אל הפנים ומשם אל החלוק הלבן שהיא לבשה.
הדם צבע את החלוק בצבע וורוד מזעזע, מחזה שליאור לא ישכח למשך
כל ימי חייו.
|
הוא החל עובר על כל הסיבות האפשריות, או יותר נכון ההגיוניות
שמביניהן, לכך שנתן טרמפ לבנאדם שנראה בדיוק כמוהו.
אלכוהול, עייפות, אור עמום וגם פשוט צירוף מקרים חלפו
במחשבותיו, אבל הוא התעכב על מחשבה אחת
|
"מה קרה? תמשיך..." אמרה קרין וליטפה את גבו. העווית בפיו של
נחום זזה מעט והוא שמט את זר הפרחים על הרצפה.
בעקבות זה האישה הפנתה את ראשה במהירות והסתכלה על בעלה העומד
בפתח הדלת, רועד מהמהירות בה התחלפו הרגשות והמחשבות במוחו.
|
|
|
מה נשמע פחות
גרוע: יוקנעמי
או ירוחמי?
(ביסלי). |
|
