|
"יש לי שתי רגליים נורמליות ואני לא רואה שום סיבה
מחורבנת שמישהו יתקע בהם עיניים.."
שוכבת רפויה על שלד של ברזלים של מה שהיה פעם מזרון, הלילה
נופל ומקהה את חושיי. עוצמת עיניים ומתעוררת זעירה בתוך מבחנה,
שבסיסה העגלגל מעט שרוף, בוחרת ליפול אל אטימות דופן הזכוכית.
|
קוראת מחשבותיה של אחת, שלבי קורא לה בשפה אחרת אני.
כמו קרוסלה, מסתובבת בחיפוש מעבר, בחיפוש שמשאיר אותי מנותקת,
בחיפוש שמשלים את הפאזל ממבט על.
|
מאבדת אישיות בכמיהה לשלמות,
מאבדת תחושה, מאבדת קרבה, מאבדת אישיות.
|
אוויר עצל אוכל תקווה נבלע בי
ענן דומם מדמם וקורא בשמי
אני רוצה לנפץ את גופי על סלע
ולתת לרוח להעיף אותו לכל הרוחות הנושמות
|
שפתיי סגלגלות מהכפור הקם על רגליו מתוכי,
צליל מתקתק בקו השני כמחוג המחכה למוצא להורג, שבורה אנוכי.
|
אתה שוכב שם במקום המנוכר הזה
והאנשים הקרים האלה מרדימים אותך
|
עייפה בכדי להשתמש בחיוך שאינו שלי. עייפה מהניכור שמוסיף לקדם
את פניי בבואו, מחשבות אובדות בצל הציפייה.
תשושה בשל להמשיך ולטייח את חטאי נפשי, מותשת מנסיונות מרושלים
לכסות פצע מדמם בפלסתר. תנוחה בקיפאון מוחלט.
|
לעשות טוב לעצמי.
רכיבה על אופניים בשעת הערביים, השמש מטילה אור מתקתק המתערבב
כשיקוי מסנוור עם הרוח הכל יכולה.
|
|
|
אל תתיימר לכלום
גם אם חייך
תלויים בכך
רות סוף.
|
|
