|
"הכתיבה היא מצב של גלות תמידית. כמו המרגל, גם
הסופר הוא גולה מרצון. ובתור גולה, הוא חייב להיות
בודד. הוא שונה מהסביבה שלו, אבל חייב להיטמע בה,
כדי שיוכל להמשיך להיות שונה ממנה. וכדי להיטמע הוא
מתחיל ללמוד להכיר אותה, ולבסוף קורה גם שהוא מתאהב
בה. הוא אף פעם לא בבית, אבל הוא תמיד בבית בכל
מקום, באף-מקום ובכל-מקום. הוא יכול להיות אף אחד
וכל אחד. הוא תמיד האדם הזר ביותר בסביבה, אבל החלק
הכי אמיתי בה. הוא משתלב, נקלט, נטמע - אבל עמוק
בתוכו, מתחת לפני השטח, הוא נשאר תמיד זר ושונה.
משהו אחר. גם הסופר מצלם בני אדם בלי שהם מרגישים,
ומרגיש בני אדם בלי שהם יודעים, חי את החיים שמתחת
לחיים."
(ראובן מירן ב"שלוש סיגריות במאפרה")
זה כבר הלילה ה-18 בו אני שרוע על הרצפה הקרה מנסה להימנע
מלחשוב מחשבות חמות.
תמיד מקווה שאולי הלילה תבוא אליי אהובתי הלבושה בכותנת הלילה
הפלנלית והילדותית שלה, עם אישוניה שלפתע יתפסו מעט ברק.
|
הוא היה בא אליי בלילות עם הריח שלה מפוזר על בגדיו, עם הטעם
שלה על השפתיים שלא הפסיקו ללטף אותי, מפיצות מילות אהבה. אני
הייתי מחכה כך בכל לילה עם הלב שלו ששכן לצידי, מפמפם בפראות,
שיחזור, יודעת שכשהוא איתה הוא בעצם איתי.
|
הסתכלתי עליו וראיתי את השנאה בעיניו, בפעם הראשונה חשתי כי
אכזבתי אותו.
הייתי בטוחה באהבתו אליי, בטוחה כי לא יכול הוא לחיות בלעדיי,
אך לא הוא הבעיה, אני זאת שלא יכולה לחיות איתו.
חייתי כול חיי בשקר, שקר עצמי - הגרוע מכולם
|
אף אחד לא חשב שזה יחזיק מעמד, אבל אתמול באמצע מסיבת היומולדת
שלה הוא הפתיע אותה בהצעת נישואין מרגשת, כזאת שכורעים בה ברך
וחושפים טבעת נוצצת.
|
פעם ראשונה שביליתי כשנה במקום ארור שכזה, סגורה בתוך חדר עם
מיטה מתפרקת וכיסא מתנדנד,
הצבע הלבן שכיסה את הקירות היווה מסווה לשחור שמתחת. פיכחת
הייתי משתגעת, בשלב מסוים כבר התחלתי להעדיף את הכדורים הקטנים
שלי שחילצו אותי מאין סוף של דמעות
|
נשיקה רכה, קטנה ומלאת בושה לעולם לא זכיתי לתת לך, אז עכשיו
אני רוצה להניח אחת על שפתיך, בניסיון לחוש אותך קרוב אליי,
ניסיון אחרון דמיוני ומציאותי גם יחד...
|
כשעצמתי עיניים בפעם הראשונה נסחפתי לתוך חיים חדשים, נקיים
יותר, ללא רבב.
שם למעלה, איתי, היו נוספות, מביטות בי, לא מבינות מדוע אני
מחייכת. פניהן העגמומיות רוכנות מטה בציפייה לחזור ולהלך על
האדמה המוכרת והבוגדנית, מתעלמות מהכאב החוזר.
|
קול טריקה צורמת ומוכרת של דלת ביתם שבר את ריקנותה והביא
בעקבותיו דמעות חרישיות וצל קפוא הנשקף מבעד לתחתית חדרה. רק
כשבוקר עמד להפציע נשכב הוא לצידה, מניח את ראשה על חזהו
המתרומם מעלה עם כל נשימה מתגעגעת אל המשוטטת ברחובות.
|
נרקיסים הם הפרחים האהובים עליי,חיוך תמיד משתרע על פניי
כשמריחים את לבלובם באוויר.
כשבאים לבקר אותי תמיד יודעים להביא את הלבנים ההם.
|
עצרתי לצד הכביש וחיכיתי שיפסע לעברי,היה כבר חשוך ומכונית
אחרת לא נראתה באופק. ידעתי כי הסיכוי כי ימצא טרמפ בשעה כזאת
הוא קלוש,אז בפעם הראשונה בחיי החלטתי להיות שומרונית ראויה
ולקחת אותו ל"מעוז חפצו!"
|
עיניו היו כאוקיינוס, בעוד שנשמה יכולה שם לשקוע,
ידיו היו כל כך בטוחות, בעוד שגופי יכול שם להיות בטוח,
ומבט חודרני שגרם לגופי לרטוט כול פעם מחדש.
|
הבלדה שלי עליך כוללת נגן פסנתר שילווה אותנו במנגינה מהפנטת
לאורך המסע בו מילים הן כלי מיושן וחסר שימוש.
|
אני שוכבת על הגב, רוצה לבהות בתקרה, היא מנחמת אותי, ככה אני
לא מרגישה חנוקה מהבדידות ורק מדמיינת כי אתה שרוע לצידי רדום
ומחוייך.
|
|
|
כשחיפשתי חברת
בילוש לרגל אחרי
אשתי הבוגדת
אמרו לי
בטלפון:
"טשרניחובסקי שש
שעה חמש תבוא
לבד" |
|
