|
נע ונד בין יום אחד לאחר.
מוצא אותיות ברגעים הכי פשוטים.
בונה משפטים בסוף כל יום
ונרדם לחיי.
ונזכור,
בימים קדושים, חטאנו,
בלילות כפור, חברנו.
|
חיוך עדין מסתיר נשמה סדוקה,
שקט של אחרי המלחמה.
|
ואז שוכח.
מאפיר. עוטה שיבה.
כמו גל קצף בים שנדמה שהנה, הוא נשבר,
אך הוא נעלם לו באוושה שקטה.
|
לילה אכזר,
לילה מוכר,
לילה שהוא יום,
לילה חסר תם.
|
לטבוע באושר, מעט לפני הכאב המחניק.
לאהוב בלי אבל.
|
אז, אני שואל אם טוב לה,
אבל היא?
היא אף פעם לא יודעת...
|
להיט אהבתי מתנגן בנוסטלגיית ליבי,
שרוט,
קופץ,
גוסס.
|
שמש בשמיים ואפור בעיניים,
אנחות גסיסה מעתיד דועך.
|
אני חושב,
שאהבנו יותר מדי
|
החתולה מתמתחת ומשילה את הלילה מעליה ובפנים עצובות יורדת
מהמיטה לכיוון
כלי האוכל שלה, בעייפות וחוסר רצון מובלט, שכמו בכל בוקר.
|
אולי גם אצלכם הייתה פעם אש,
ואולי גם אצלנו היא תדעך.
|
יש משפטים שאי אפשר לכתוב...
|
ואהבנו והתשנו בלילות תשוקה...
|
|
|
שמתם לב, שבסצנה
של הגביע הקדוש,
כשהאביר מסביר
להמון הזועם מהי
מכשפה, אז בכל
אחד מהשוטים שבו
רואים את צידו
האחורי של
האביר, רואים גם
שהוא מגרד
בתחת?
צרצר, בתובנה
קולנועית. |
|
