|
מורננה
 
החיים הם משהו שלא ניתנים להסברה
רק שמת לך מישהו שאתה אוהב אתה מבין את משמעות החיים
ומעריך את הקיום...
אחותי התאבדה לי ב18 לינואר 04 ומאז החיים שלי
התחילו מחדש..היא הייתה בת 24 והיא הייתה האדם שבאמת
הכי אהבתי אולי יותר מההורים שלי...
מתבוננת בך בדמיוני
כאילו את פה ממולי
|
לא רוצה נסיגה
לא רוצה להתקע
מתקדמת עם הזמן
בלי שליטה עליו כמובן
|
נמאס לי מלחיות
מגעיל אותי לחשוב
הלוואי שזה יגמר
|
יושבת בחדר
לבד עם עצמי
מנסה להבין
מה קורה בתוכי
נפשי שם לבד
|
האויר לנשימה שלי הזדהם
האויר לנשימה שלי חסר
|
פעם פגשתי ילדת פרחים
היא הייתה מלאה בצבעים מאושרים
חייה היו בעלי אור ושימחה
תמיד נראתה שלווה ורגועה
|
כותבת שירים שמתפרצים מהשברים
מחליפה את הדמעות
במילים של רגשות
|
חולמת שהכל
יהיה בשליטה
מגיעה בסוף לחוסר מוצא
אך הזמן לא מרשה עצירה
|
היא עמדה שם הפוכה
חסרת אונים ובוכיה
היא עמדה שם הפוכה
מאחוריה הצרה
היא עמדה שם הפוכה
נכנסתי לנשמתה
|
צמאה טליה
אני צמאה
צמאה לחום
צמאה לאהבה
צמאה לחיבוק
|
מדברת מדברת
את איכשהו עוזרת
|
אופטימית שזורה לי החיים
אך נגמרת לפעמים
לא יודעת איך לשוב
בחזרה
|
זורעת מחשבות מחזקות
ושופכת אור בשורות חדשות
משחררת מעליי את מעצוריי חיי
|
אחותי הגדולה
עברה שוב עוד שנה
חולמת בהקיץ
מעבדת את הריק
|
את אתי את כאן
בכל דבר שאני עושה
את אתי את כאן
בכל נגיעה ונשימה
מקיפה אותי
|
בורחת לחדר בלילות וערבים
מתכסה בסמיכות
בימים כה קרים
|
איפה יש עוד משהו טהור כזה
נקי כל כך
לא מצליחה להשתחרר מהמקום הזה
|
שכל העולם נכנס למן תוהו ובוהו גדול ומאיים
לא רואים קצה אחד של שקט בו הראש מתקורן
האני שם שוחה קופץ וזועק כלוא בין מחשבות וחובות
לאן ברחו הרצונות
|
צעקה שנישמעת לדפים
אובדן שמתבטא באהבה ללא תנאים
ללא גבולות
אבל עם מגבלות
|
זה מתקרב בצעדי ענק
כמו בכל שנה
האוויר נכנס אחרת
והלב דופק במהרה
|
התפוצץ שם הכל בארץ הטוב
אבל אף אחד לא רוצה להאמין
כי עכשיו ישלטו רק הרעים
הם נכלאו שם בין הסורגים
|
את מה? את מה אני אגלה?
הרי אני נמצאת בדרך למשהו
האומנם?!
לא יכול להיות שאני דורכת במקום
|
רואה קדימה לוקחת אחורה
אתמול הביא אותי להיום
מה מחר?
מחזיר אותי לשורשים
|
סוגרת ,לוחמת, מבקרת,
מגוננת,
מתקפלת...
|
איך זה קורה פתאום?
איך ממשיכים ככה היום?
איך הגעתי עד כעשיו?
יהיה בסדר זה בטוח
|
זה איתך
זה איתך זה איתך זה איתך
זה איתך כשלא חשבת על זה
זה איתך כשחשבת על זה
|
יש לי זיכרון
למה הוא לא בביטחון?
את לבשת גופייה אדומה
נדמה לי שהודו מקורה
|
עולם ומסביבו חומה
יש בה סדקים וחלונות
כדי לפגוש עוד עולמות
לפעמים מתעקמת כדי לנסות לברוח
אך החומה לא באמת ניתנת ליציאה
|
מציירת פיתולים
שלא קשורים לשום חיים
הכאב נשפך עם הצבעים
|
שרק נוכל ונרצה לראות איך המשאלות שלנו מתגשמות
חייך חיוך אחד שייתן לרגע את חותמו
תראה בין הימים והשעות את הרצף שלנו ,
היעד לשלמות
|
רק כשמאבדים מישהו אהוב
מבינים שלמוחשיות של אדם
יש ערך עילאי
והמובן מאליו
הופך
למשמעותי
|
חיים של עצב
זה חיים של להיות ולא להיות
חיים של רייקנות
זה חיים של להיות ולא לחיות
|
את חסרה לי
אני מרגישה את זה הרבה
פשוט חסר לי
אני חושבת עלייך הרבה
|
אין לי כח לחשוב יותר
איכשהו הלילה מגיע והיום עובר
זה לא יאומן שעברה כמעט חצי שנה
הזמן כמו חול שעף
ברוח סערה
|
כבר הרבה זמן שאת לא פה
אתמול הייתה לך יום הולדת
(כאילו שאת לא יודעת)
|
לא מדברת
אבל מתרגשת
לא מדברת
אותך אני זוכרת
|
קוצרת את יכולתי
מחדשת את כוחי
עובדת בתוכי
כדי לחיות לבדי
|
מה כואב לך ילדה?
מתי תגיעי לנחלה?
מתי תהייה רגועה?
מה את בעצם רוצה?
|
כשאני לבד הגבולות נפרצים
אין אף אחד שממנו לא נעים
אין ממי להסתיר
אין מי שיעצור
|
כשעברתי לכאן הבנתי הכל התחיל מחדש
כשעברתי לכאן הבנתי, שאפשר לחיות גם אחרי
ראיתי איך זה אחרת
|
למדתי ממך להקשיב
לדבר
להיות סבלנית
אני ממשיכה את דרכך
|
זו לא חוכמה
אי אפשר תמיד להפעיל אותה
השחלת יד שפורצת חומות
מפתיעה
|
זה התחיל אתמול עוד לא הבנתי איך
זה רק הלך והתחזק
לקח את כל היופי
התום
|
את כאן את איתי
אני נושמת אותך
את חיה בתוכי
הלב רעב
הגוף כואב
עוצרת
מנסה שתהיי מוחשית
|
חוליות שנבנו
לעמוד איתן
ברגע אחד
נסדקו כולן
|
צעקה תמידית שלא נחה לרגע
לא מרפה לא נותנת שתיקה
היא נחסמת מתוך אילוצים
כי החיים הרי נמשכים
|
תעשו לי שיהיה יותר קל
לפעמים אני רוצה
לא מדברת עם אף אחד על המועקה
עברו כבר שלוש שנים, ולעזאזל לא מתרפאים!
|
תכתבי
מה שיש לך
תכתבי
מה שמרגיש לך
|
הדבר היחיד שגירה אותי לעשות היום
הוא לבוא אלייך
תמיד את מגרה אותי
לא חשוב במה
|
לא יכולה להניח לזה
כשאומרים לי משהו
והוא הכי טריוויאלי שיש
לפעמים הוא נהפך להר גועש
|
אבא היום הזכיר לי את מסיבות החורף שהיינו עושים למעלה עם
הפוכים והשוקו החם, וואו, באמת ששכחתי מזה לגמרי, היה כייף,
אני זוכרת שתמיד אהבנו לעשות את זה בחדר שלך כי הוא היה קטן.
|
זה שורף את הוושט ואת הריאות
לא יכולנו לעשות אז את השיחות המתאימות
ועכשיו זה חזק יותר ואני יכולה רק לבכות..
|
|
|
נניח, שהידיים
שלכם היו שתי
משגרי טילים
ענקיים, מי,
ואני שואל אותכם
ברצינות, היה
מתעסק איתכם?
הצבא כמובן, כי
כשיש לך בן אדם
עם 2 משגרי
טילים בתור
ידיים, אתה
משתיל כוונות
לייזר על
האוזניים שלו,
ושולח אותו
לעזה
אני, שצריך
להפסיק להמציא
נשקים |
|
