|
הילה חשבה שהיא ושחר יהיו כמו בטרגדיה "רומיאו ויוליה", שהם
ימותו אחד בשביל השני.
והמציאות, המציאות הכינה להם טרגדיה משלה. הילה ושחר מתו אחד
בגלל השני.
|
ואולי זה לא בגללך.
הרבה השתנה.
הילדות כבר הלכה לי,
הבגרות עוד אינה.
|
תאריכים, הודעות, שיחות אחרונות
עוד מעט, יתחשק לי לבכות...
|
לפעמים את כבר יודעת
ולפעמים את כה טיפשה
אך בינינו את שומעת
לחשושים של הרגשה.
|
אי אפשר לדעת איזה יום יופיע מחר,
שמח, עצוב או סתם איזה מוזר...
ואולי תלך ויחייכו האנשים,
ותהיה מאושר ותיגע בעננים...
|
עד שחזרת, חזרת אליי בתוך ארון.
עד שהגעת, קיוויתי עד הרגע האחרון
|
זה כמו צונאמי ששוטף אותך,
מציף את הכל.
|
והם עומדים והם בוכים,
את הבגדים קורעים,
והם עומדים וצועקים
אבל בכל זאת...
שותקים.
|
בשיחה אחת התבלבל לי הכל.
במילה אחת נהרס לי הכל.
הבנתי שלא הבנתי.
ראיתי שהייתי עיוורת.
אבל המבט ההוא משך.
|
טלפונים. לחץ. היסטריה.
האויר המכובד והמרגש הפך למסתורי ועצוב.
רק שלא ימות לנו.
רק שלא ימות!
|
משהו בהערכה. בכבוד. באהבה... משהו שם נשבר...
משהו בחלום הזה שהיה לי נהרס...
יש דברים שאפילו לוכד חלומות לא עוצר...
|
היה לי בן, בן שמונה עשרה, חייל.
זה בעצם כבר אומר לכם הכול, לא? הכול על מה שקרה לו, ועל הסיבה
שאני מדברת עליו בלשון עבר.
|
עוד דוד עומד בפני החשש למחלה.
עוד דוד עומד בפני המילה הגדולה.
עוד דוד. ועוד סרטן.
|
זה סיפור עצוב, זה סיפור כואב - זה הסיפור שלי.
אם לא תעמדו בזה, אל תקראו... כי אין לי חיים ורודים... אבל גם
לא שחורים... הם אפורים, זה מה שרע בהם, הם לא סגורים על
עצמם... וככה גם אני - לא סגורה אם בא לי לחיות את החיים
האלה...
|
כולם עוזבים מתישהו... עכשיו, גם הוא עזב.
בעיתוי הכי כואב שיכול להיות... שבועיים לפני החתונה של
אחותי...
דוד ניסים, שמור עלינו מלמעלה ותאיר דרכנו באהבה.
|
פעם אתה למטה,
פעם אתה למעלה.
וכן, גם בחיים יכול להיות פנצ'ר, או שייגמר האוויר.
וגם בחיים אפשר לעבור על הרבה מסמרים, ובסוף המסמר הכי קטן
יכול לפוצץ אותך.
|
|
|
בחיי אלוהים
בספר התורה.
אחד שנשבע. |
|
