|
אני אוהבת מד"ב.
ייתכן שבשורה שנכתבה אך לפני רגע מצוי מידע רב עלי.
אך אני לא רוצה להעמיס יותר מדי, ולכן ארחיב
(שיעול זה ניגוד שיעול)
קריאת מד"ב ופנטסיה תופסת חלק נכבד בחיי (על אנשים
מסוימים לשלוח לעברי אצבע מאיימת ולזעוק, "משועממת!"
בקולי קולות. אבקש שיעמדו ביציעים, בכדי שתרועות
הקהל ישתיקו אותם ).
וכל אדם שפוי בדעתו, במילים אחרות, אדם קורא, יודע
שאין זה אפשרי לקרוא מבלי לכתוב. אם זה גיבוב של
שטויות שנכתבות על הדף, נועדות להוצאת יצר הכתיבה
שתוקף אותי, ואם זהו סיפור נהדר שמעולם לא נראה
כמותו - אני כותבת הכל.
אך אין תחביבי מסתכמים בכתיבה ובקריאה (עכשיו מורמים
מבטי האנשים שזעקו לפני רגע, "משועממת!" בפליאה
ובתקווה נואשת). אני אוהבת גם מנגה ואנימה (הזעקות
חוזרות ונשנות מצד האנשים ביציע).
מנגה - הסיבה לאהבתי אליה היא הציורים הנפלאים
והעלילה מרתקת - אני בוחרת רק מנגות קצרות שלא
חוזרות על עצמן.
אנימה, מכילה את הציורים הנפלאים והעלילה הלא
ממוחזרת - טוב, זה המצב רק באנימות קצרות.
ובכדי לא להעמיס יתר על המידה על הקורא המסכן
והאנשים ביציע, אפסיק לכתוב מחשש לשיגעון שלא ניתן
לתקן.
סאיונרה!
It was a grey day, with grey clouds - stamped in grey sky.
Colorless grass - for the lonliest eyes in the kingdom - and
upon it, a very white stone. Almost as white as the lifeless
body beneath it, or as the pale little face watching it.
Almost.
|
לעיתים, כשהביט בירח, תהה למה אף אחד לא חשב מעולם לנחות עליו.
זה יכול היה להיות מעניין בהרבה מאשר לתת לאחרים להחליט בשבילך
מה תעשה בחיים. אם כבר היה עושה משהו, הייתה זו טיסה לכוכבים.
עוד תוספת לשאיפות המדומות שלו, השאיפות שלעולם לא יתגשמו, ידע
במרירות.
|
האהבה שרחשה לעולם הורוד, עולם מלא בחיוכים, הייתה כרגש הנמצא
בתוך כל אחד ואחד מאיתנו כשהוא פולט קריאת השתאות קלה בראיית
פרפר ביום בהיר.
ובאותו עולם, כמספר הפרפרים, היה מספר הימים הבהירים.
|
אתה מבין," היא אמרה לי כממתיקה סוד, "שכל העניין יתפרסם רק
מחר. לכן עליך לשמור על שתיקה."
הנהנתי. ג'ס היא עיתונאית, היא מבינה בדברים הללו. מה שאני לא
מבין הוא למה נותנים לה לשמור סודות מדינה.
"ובכן, שמעת על עין הדרך?"
לא.
"לפי השמועות, זו עין מסתורית ש
|
|
|
באמת הכל נכנס
פה לשיפצור
ומחזור, או שזה
סתם זיון שכל? |
|
