|
מור בן עמי נולדה בירושלים של 1985 למשפחה חצי
מרוקאית וחצי "קנדית" (עאלק...)
חיה חיים של שחקנית, קוראת בקלפי טארוט, מטפלת
ברייקי וכותבת שירה והגות... (יותר מדי? קצת מדי?)
אוהבת מאוד את החיים אפילו שהם כואבים אחושרמוטה,
הרי זה מה שהופך אותם מרתקים.
לא מאמינה בטוב או רע, מאמינה שצריך את שניהם בשביל
להתקיים-
שחור ולבן...
למעלה למטה...
יפה מכוער...
הכל אותו דבר והכל מתקיים ביחס לשני. גלגל החיים.
אז קחו הכל בפרופורציה. חישבו עמוק. חיו קליל.
שטן:
"אלוהים?"
אלוהים:
"כן?"
שטן:
"מה יהיה?"
אלוהים:
"לא יודע."
שטן:
"אתה? לא יודע? פעם ראשונה שאני שומע אותך משחרר את המילים
האלו מהפה..."
|
מ': אז אני ואת, כביכול סתם שתי בנות פשוטות כן?
א': כביכול.
מ': יפה. אז כל אחת מאיתנו, וגם כל השאר, זה בעצם חתיכה
מהפאזל.
א': איזה פאזל???
מ': אמממ... עוד לא ממש הגעתי לזה עדין...
א': טוב תמשיכי!
|
ולא הרגשתי שעשיתי פה
רע
ולא חשבתי כמה אני
טועה
|
לא אצעק, לא אצרח
לא אברח, לא אקח
|
פתח, אלוהים
צוהר נפשי
הארך, אלוהים
מעט מנוחתי.
|
וכמה טוב שיש כאב
כי מהי בלעדיו האהבה
|
הלך לו אף, התיישב על ענף,
קפץ, ועף...
|
כמו הכריתך לפני שהכרנו
מלידה נועדת לי
בימים, שבועות וגם כמה שנים
גדלת והיית שלי.
ילד שלי, הנפש שבי,
תחזור במהרה אליי
הדממה כה דוממת וקשה היא יותר
כשקולך לא נשמע באוזניי.
|
הו זבוב! מה רצונך?
מדוע זה נולדת?
לכל יצור בעולם יש תועלת,
מהי תועלתך שלך?
|
הכי קשה זה הלבד
שם העצב נולד
אפילו הכאב קצת בודד לו
אפילו הוא קצת קשה לו
מערבולת שדים מאיימת
משתקת, כובלת
|
יש לי מלאך שקוראים לו גבריאל,
יש לי מלאך שמדבר עם האל
|
ועם הטיפוס והיאוש הכובש
מתקשה עם מקומי בעולם
|
אז 'נזכיר' את שמו
ונקרא בתורה
וסבתא תשכב על המצבה
אני אעמוד
עם משקפיים שחורות
ואתרגל עמידה על במה.
|
נסיכה.
כל כך יפה.
כל כך עדינה.
מאושרת, שמחה.
|
קצת מהלב
קצת מכאב
קצת מאהבה
לספר שירה.
|
דרכו של פחדן ברורה לו
בגידתו בתוך שתיקתו
האמנתי באמת שאוהב הוא
אך במקומי הפחד עמו
|
ותלכו להזדיין.
כי לא באמת איכפת לכם.
|
כבר לא נותר דבר
מלבד להרפות
נגמרו הסיבות להיאחז בקצוות
|
מפלסת באפלה
ושונאת את החושך
נשארתי בקור
שחור
אפור
|
שלום, אתה יודע
לא קל לי לאהוב אותך
כי אולי תעזוב
כי אולי תגנוב
את לבי, ותמשיך קדימה.
|
ומנסה לחשוב מאיפה להתחיל
הלב מבין אבל הראש לא רגיל
|
אומרים שכל עבודה מכבדת את בעליה. כן, כשאנחנו נכים/ חולים/
חסרי יכולת. מלבד זה, בולשיט. אפשר לעשות יותר. אפשר לצאת
מהבועה המרובעת (כן, "בועה מרובעת") החברתית הכושלת והדפוקה
שלנו ולפרוץ גבולות. לנשר במעופו אין גבולות. מה הופך אותנו
לשונים?
|
ראו אותי נופלת
שוקעת
ראו אותי כואבת
בולעת
|
|
|
אני
נונקונפורמיסט,
כמו כולם |
|
