|
 157196950 TamTam
יצירות שנכתבו מכל הלב, לטוב ולרע.
בגיל 15 וארבעה חודשים, היא נהייתה גוש קרח אחד גדול. אהבה
מבחינתה הייתה הנשיקה הבאה שלה, מי הבא שהיא תכבוש.
|
"מאיה..." קולי רעד מבכי. רק עכשיו הבנתי מה אני עומד להגיד.
"זה יותם. יש לי גידול במוח." אמרתי את זה פשוט כמשמעותו.
זרקתי את זה לאוויר. זה הכה בי כל כך חזק. התמוטטתי לרצפה.
"מאיה, את חייבת לעזור לי, אני לא יודע מה לעשות עם עצמי."
בכיתי שם, כמו שלא בכיתי בח
|
ובשידולים רבים מחברה בעיקר דיברנו. אני ואתה, בלי כל העולם.
הכל כאילו פתאום פוף, נעלם. ושוב אמרת לי את המילים האלה, אמרת
לי שאתה יודע את מי אני אוהבת. אמרת לי להגיד לו.
|
דניאל הייתה ילדה רגילה, לפחות עשתה רושם של אחת. כשפגשתי אותה
פעם ראשונה זה מה שחשבתי עליה. היא נראתה לי מלאת חיים ושמחה,
כזאת שכולם אוהבים. פגשתי אותה בכיתה ז' כשהגעתי לחטיבה חדשה.
היא הייתה מלאת מרץ, אך עדיין די ביישנית.
|
עברה כבר שנה, וכלום לא השתנה מבחוץ. כמו ניילון שעוטף.
|
נכנסתי למין טראנס כזה, וידעתי שעכשיו, הסימנים בתוכי.
|
"נו, עמית פליז, בוא איתי". כבר איזה שעה שניסיתי לשכנע אותו.
"אני חייבת להראות לך שם משהו. יש שם את המקום,הכי יפה בעולם.
באמת. עליי אתה מתאהב במקום הזה".
|
שפתך נגעו בשפתיי. הן היו כה רכות! כה חמות ומזמינות!
לשונך המענגת נגעה בשלי. ועדיין הכל כאילו בהילוך אטי,
התנשקנו. כאילו לראשונה הבנתי מהי נשיקה אמיתית. נשיקה של אהבה
אמיתית.
|
רחש לא ברור
צעד
ועוד צעד
מי שם?
|
אתה כבר מעבר לסיבוב
רק זכרונות נותרו לי
חיוך, מבט של אהבה
מה כבר עוד נשאר לי
הוא לקח אותך
חושך גדול
|
אמרנו שנצליח אמרנו שנתגבר.
אמרנו שנעזור אחד לשני בלי לפחד.
אמרנו הרבה דברים,
אך רק אני קיימתי
ורק אני נפגעתי
והלב שלי כבר מתכחד
|
היא יודעת שזה לא בסדר,
לחשוב עליו במיטה.
כשהיא לבד בלילה בחדר,
היא חושבת על שיטה,
לעבור את כל המגבלות
שמפריעים לו ולה.
|
אתמול חשבתי עליך, לא על ההוא.
ראיתי את דמותך מול עיני, אך התפוגגת עם מגעי.
אתמול חלמתי עלייך, לא על ההוא.
חלמתי שאתה פה, בחדר שלי. אך התעוררתי ולא היית לידי.
|
בחיבוק אחד יש אלפי רגשות.
זה יכול להיות עצב, שמחה, אהבה.
אבל לכל חיבוק יש משמעות,
עמוקה, נסתרת מהמציאות.
|
בין עצי הדממה,
הרוח הקרה נושבת.
את האדמה מזיזה,
ואת סוד המקום חושפת.
|
מסביבי צבעים
עכשיו הכל שחור
תמונות של אנשים
שאותי שונאים
|
בעיירה קטנה ומושלמת
שהכל ירוק ומצוין
יושבת לה בנחת גברת
במקום הרחק מכאן.
|
פזמון:
פתאום נופלת
אני בשדה קוצים
אותי חותכים
כמו עם סכין
פתאום נופלת
השמש מסתתרת
בורחת ממני
כמו כל העולם}2X
|
כל שנה, בסוף מאי, כבר 16 שנה, מתרחש אירוע. זה לא אירוע טוב,
הוא גם לא ממש רע. הוא פשוט, אירוע.
|
כמו כלב מסכן שלבד ברחובות
כך גם היא בלי חברות
נרתעת מאנשים
|
לב עושה הרבה דברים חשובים.
הוא שואב דם
הוא מעביר חמצן לגוף.
והכי הכי הכי חשוב,
|
לעוף, לעוף.
לנצח לעוף.
ולא לחזור לפה לעולם.
|
לכל אחד עץ משפחה
שהוא ממש כמו עץ אמתי.
עלים נושרים וגדלים,
ענפים מזדקנים ומתים
יש עונות של לבלוב
יש עונות של שלכת
אבל העץ, עומד איתן
|
אני ממש מצטערת שחשבתי שמגיע לי חיי חברה. חברים. אהבה,
תמיכה.סליחה שחשבתי שאולי מישהו ייתן לי אותם כי המשפחה שלי
בטח שלא נותנת. רק רציתי שתתני לי להיות עם חברים, שנותנים לי
כוח, ומקבלים אותי כמו שאני.
|
והשם שלך עבר במוחי, מאה אלף פעמים, המגע שלך כמו עבר על גופי,
מאה אלף פעמים, הזיכרון הרחוק של האהבה החסיר פעמה מליבי, מאה
אלף פעמים, דמותך הופיעה לנגד עיני, מאה אלף פעמים.
|
לפני חצי שנה פגשתי אותך. שם, על גדות נהר העצים. שם הכל בעצם
התחיל. אני חושבת שכבר אז התחלתי לאהוב אותך.
|
הסתכלתי על הבקבוק. לא יודעת מה חשבתי. לא יודעת אם בכלל
חשבתי. פתחתי אותו, ולאט לאט התחלתי לבלוע. אחד, שניים. עוד
אחד ועוד אחד. לא יודעת כמה בלעתי. אולי 9, אולי 10.
|
בסופו של דבר זה היכה בי. אין לי מה לרצות אותך. למה? כי אני
בעצם שונאת אותך. את פרפקציוניסטית. שום דבר שאני יעשה לא טוב
בשבילך.
|
כמו זעקתם של שישה מיליון אנשים,
כך חדרה היא אליי באותו בוקר.
צועקת, מבקשת להשתחרר מכבליה.
|
שכבתי בבית חולים, על מיטה לא כל כך נוחה, בחלוק עוד פחות נוח.
ראשי כבר מגולח. מזון ושתייה לא באו לפי כבר כמה שעות טובות.
מאיה לצדי האחד, הוריי לצדי השני. קומץ חברים בפאתי החדר.
מילות עידוד נזרקו בין לבין השתיקה. מאיה מחזיקה בידי. האחיות
באו, לוקחות אותי
|
|
|
לאחת שבטח לא
מספיק
אינטיליגנטית
לאתר מסוג זה
אני שונא לאהוב
אותך ,כמו מכה
אפורה
ח.ב. |
|
