|
מישי פשיץ, ילידת 1989 וחובבת חתולים מושבעת, אוהבת
לכתוב שירים וסיפורים, ומקבלת משום מה השראה
מלימודים.
מישי אוהבת לכתוב שירים שיש בהם הרבה רגשות, ובמיוחד
רגשות של עצב וכאב, כיוון שלדעתה אלו השירים הכי
חזקים.
מישי גם חושבת שביאליק ורחל הם אחלה משוררים:)
"ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבערה אשלם."
שלושתנו היינו חברים מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היינו יחד.
שום דבר ואף אחד לא יכול היה להפריד בינינו, לא משנה מה. למדנו
יחד ביסודי, בחטיבה, ואפילו עכשיו בתיכון. גם אם היינו
מתווכחים לעתים תמיד היינו משלימים. אפשר לומר שהיינו בן אדם
אחד.
|
ביום שבו אפסיק לכתוב,
אדע:
סופי קרב,
או אפילו כבר הגיע.
|
לא, לא של סיכה.
הן חזקות מספיק
כדי לגרום לדמעות להציף
את עיני.
|
ורק ללבך נמאס.
נמאס כבר מאוקיינוס של כאב,
שהתחיל לפני ארבע שנים.
נמאס כבר להשבר ולהתאחות שוב,
כאילו הוא לא יותר ממגדל קלפים שנבנה ונופל.
|
לא אוכל לומר שמכאוב לבי התפוגג ונעלם.
הוא פשוט נהפך נסבל.
|
אהובי ינגן לי שיר
עם מנגינה נפלאה כשירת מלאכים.
הוא לא יפרוט על גיטרה,
ולא יקרא תווים
|
אבל כשהלכת
לקחת איתך
קרעים מנשמתי
מנשמת אחותי
|
אני משותקת.
המחשבות רצות בראש אך נותרות שם.
השמשות הקטנות שבי נתקעות בחלל הפה,
וקר לי.
|
התפרים על ליבי
מהחתכים שגרמת,
חזקים מאי פעם
|
אני נמצא בין חורבות,
ומחליט להתחיל ללכת.
אני מקווה לראות אור באופק,
כמו בזריחה.
|
מה שאתה רוצה זה
שהכל יחזור לקדמותו.
אתה מקווה שכל זה בכלל
לא היה קורה.
|
וליבך
יתנפץ
לרסיסים
בדיוק כפי שקרה לליבי.
|
ובדיוק כשאתה חושב שאתה מתגבר
מגיע הלילה
ואיתו השקט.
בשקט הזה אתה מסוגל לשמוע את כל הרגשות שלך
|
ואיך יש בעיניה
עצב צורב
תקווה גדולה
והרבה הרבה
כוונה.
|
אומרים שכשלאדם קורה משהו עצוב מאוד,
נשבר לו הלב.
זה מטאפורי כמובן.
לב לא יכול להישבר.
|
אילו הרחובות בהם אני הולכת
לא היו זועקים לי אותך
|
והכאב, גם הוא דמיון?
לא, הוא אמתי כמו השמש
שורפת,
צורבת,
אמתית כל כך שבא להקיא.
|
אדמיין שאת כאן אתי
עד שיכאב.
|
ואת יודעת, שהוא לעולם לא יהיה שלך.
לא משנה כמה תחפצי בו,
וכמה תחייכי אליו,
הוא לעולם לא ירגיש מה שאת מרגישה כלפיו
|
כשרק הכרנו,
הלב היה אגם.
אגם מלא דגים,
ומים מתוקים.
|
המלחמה הכי קשה
היא נגד עצמך.
|
ניסיתי לזכור
אותך בעיקר.
זה כמו לתפוס עשן
בין כפות הידיים.
|
הורידה מכתפה הדלה את משאה,
הורידה ופשפשה בו עד שמצאה.
הוציאה הנמלה פטיש משקה
ואחריו הוציאה יתד קהה.
|
נחשף החתום בי באש
אך נראה כאילו לא הייתה ברירה
אותה רוח יצירה
לא המתינה להזמנה
כשהתחשק היא נחתה
וברוב פארה על גבי דפים לבנים התפרסה.
|
הזמן לא מרפא את הפצעים.
הוא מעולם לא ריפא,
הוא לעולם לא ירפא.
|
איך?! אלוהים!
איך השמש שוב זורחת לה בשחקים
כאילו דבר לא קרה
כאילו הכל במקומו נשאר
כאילו ליבי לא נשבר
|
יש לי הכל.
שמחה, הצלחה, חברים, משפחה,
ולא חסר לי דבר
לכאורה.
|
והנשמה?
היא מנופצת לרסיסים
שכבר לא גורמים לדימומים
כי כמה דם נשמה בודדה
יכולה כבר להכיל?
|
תקווה ארורה:
תעזבי אותי!
נמאס לי
כואב לי יותר מידי
|
מכירים את המשפט "תחיו כל יום כאילו זה היום האחרון שלכם"?
בטח שאתם מכירים.
כולם שומעים אותו מדי פעם, מהנהנים בראשיהם, ומסכימים על כך
שזהו אחד המפתחות לחיים עשירים, ארוכים ומאושרים.
האם הקדשתם אי פעם חמש דקות כדי לנסות ולהבין את המשפט הזה
לעומק?
|
סטרו לו עם אכזבה. צבטו אותו עם קנאה. שרטו אותו עם שקרים. תנו
לו אגרוף של בגידה.
|
אני שוחה במקום, מנסה להתרחק ממערבולות חשוכות שמאיימות לשאוב
אותי פנימה, בסיבוב אחד מהיר להכניס אותי שוב לעבר הלא רחוק,
לימים אחרים, ימים שאני רוצה לשכוח.
אבל ניסיונות לחוד ומציאות לחוד.
|
|
|
מדוע אין לי
משמעות ?
חשב האיש בקו 51 |
|
