|
"נאמר לי פעם כי העזר הטוב ביותר לכתיבה הוא ממרח
דבק נגרים על הכסא. ואכן אני מאמין בדבק נגרים הרבה
יותר מאשר בהשראה" - אנתוני טרולופ
איי שם בשנת 1995, במאה הקודמת, מישהו יצא למסע בארץ
המילה הכתובה. הוא היה רק ילד קטן, בן 7 שנים,
מצוייד במחברת שורה ובאוצר מילים, מרשים לעולה חדש,
של כ100 מילה. מה שנכתב אז ספק אם יראה אור יום אלא
ישאר לתמיד חתום במגירה...
הכתיבה נזנחה. 8 שנים חלפו מאז, ואחרי קצת עידוד
מגורמים חסרי מוסר או נימוסים וסדנת כתיבה משפיעה
אחת הוא שב לתור את ארץ המילה הכתובה. חמוש בעפרון
מכאני, אלפי מילים, ושעון שמקפיא רגעים. אלו היו
הדברים הראשונים שראו מעל עמוד זה.
ועתה, אחרי לא פחות מ11 שנה מאז תחילת המסע, הוא
נמצא כאן במלוא הדרו וחוסר שפיותו. חוקר את ארצות
המילה הכתובה, עם נוצה וקופסה, שמלוא החופן דבק
נגרים נפלא מכילה.
"אשרי האיש שיש בו אלוהים/כי את שלי אני מזמן כבר לא
מוצא" תום פטרובר, היהודים [מתוך מחפש תשובה]
פה תמצאו בעיקר רגעים קפואים, סיפורי מד"ב ופנטסיה
קצרים וגם מעט פרוזה מיינסטרימית רגילה וקלה העוסקת
בשלל נושאים ובשגרה. ואולי יום אחד תהיה פה גם מעט
שירה.
זה קרה מזמן, אז, כשעוד הייתי סתם אדם פשוט. הייתי בן אדם פשוט
ומשעמם, בלי שום דבר יוצא דופן, שום דבר מיוחד, לא כמו שאני
עכשיו, אלוהים. אבל אני מקדים את המאוחר, אולי כדאי שאני אתחיל
בהתחלה ולא בסוף. כן! נתחיל את הסיפור מן ההתחלה.
|
יצאתי מהמטבח, היה זה עוד בוקר טיפוסי, כרגיל קמתי בכחצי שעה
לפני הזמן הראוי ושוב כהרגלי איחרתי לעבודה, ככה זה כאשר
עובדים בצידה השני של העיר.
|
הוא עמד מולו, בשקט, מנסה להזכר מה הביאו למעמד הזה, מעמד שאף
בן אדם שפוי לא ירצה לעמוד בו.
|
"אז מה דעתך..." הוא השתתק, בחן במבטו את המטבעות אשר עדיין
נותרו לו בכף ידו, בכיסיו, ומשלשל את כולן, אחת אחרי השנייה
לתוך המכונה, סכום ההימור הגבוה ביותר שמותר. הוא נאנח והסתובב
אליה בתנועה אטית. זה היה הרגע, הכל או לא כלום.
|
הוא נכנס למעלית בניין המנהלה של אוניברסיטת בן גוריון, לחץ על
הכפתור אשר היה אמור להביאו לקומה האחרונה ונשען על קיר
המעלית. אחרי מספר רגעים הוא מצא את עצמו נשען על אוויר. לקח
לו חלקיק שנייה לעצום את עיניו ולהיכנס למצב חלום כפוי, על מנת
ליצור מחדש את המעלית
|
הם התבדחו להם בינם לבין עצמם, צוחקים פעם מבדיחה אחת, פעם
מאחרת ומדי פעם סתם בלי כל סיבה מיוחדת.
|
היה זה עוד יום רגיל, שום דבר לא רמז על כך שיום זה יהיה שונה
מהיום שלפניו ושלפניו ושלפניו, ובכלל מכל יום בשנה. כאשר היא
בחרה לצאת להרפתקה, לפני כחצי שנה, בני משפחתה טענו שהשתבשה
עליה דעתה, שהיא משוגעת, הרי מה יש לאישה לחפש בחיי ההרפתקנות?
|
- "בטוחה שאת בסדר?" הוא שאל, בוחן אותה בעיניו התכולות,
העמוקות, אותן העיניים שלפעמים נדמה היה יכלו לחדור דרכך אילו
רק רצו בכך, בוחן אותה ומוודא שהוא לא טועה, שזאת לא מראית
עינו בלבד.
|
"אתה חמוד אתה יודע?" היא צחקקה, וחיוך בצבץ על פניו.
"ובכל זאת, את רוצה?" הוא חזר והזכיר לה את שאלתו מלפני מספר
רגעים בלבד.
"אל תבין אותי לא נכון..." היא התחילה את המשפט, אך הוא קטע
אותה באמצע...
|
הם הלכו ברחוב, מחזיקים יד ביד, הוא עם חיוך מרוח מאוזן לאוזן,
היא מצחקקת קלות, כך הם המשיכו ללכת ברחוב, ללכת לאט, כאילו
שהם לא רצו שהערב, הלילה, הזה יגמר, ללכת ולדבר, ללכת ולצחוק.
|
הם ישבו על ספסל בפארק, לא קרוב מדי אחד אל השני, אולי אפילו
רחוק מדי, וידברו בינהם. מהצד הכל נראה שגרתי, רגוע, בחור
ובחורה, זוג, יושבים על ספסל, בפארק ומדברים בשקט. מבט קרוב
יותר, המבט שלהם, גילה הרבה יותר...
|
הוא נכנס לחדר שלו וזרק את תיק הגב שלו על הרצפה. הוא הרגיש
הקלה, כמעט מיידית, זה היה תיק גב כבד למדי. הוא הדליק את
המחשב שלו, שתקווה שיזכה לבלות מולו לפחות כמה דקות היום, משהו
שלא יצא לו לעשות הרבה לאחרונה, לא יצא לו לעשות בכלל לעיתים
קרובות.
|
הם, הוא והיא, צעדו לאטם על רציף הרכבת המלוכלך, מדברים
ביניהם, מסתכלים זה על זה, מבטיהם נפגשים, מצטלבים זה עם זה.
הם צעדו לאטם, לכאורה אינם ממהרים לאף מקום, מכתיבים את הקצב
שלהם לעולם שמסביבם, לעולם שנע מהר כל כך.
|
א א בראשית ברא אלוהים את הפיצה ב והפיצה היתה תוהו ובוהו
ומערוך על פני בצק ורוח אלוהים מרחפת על פני פיצה ג ויאמר
אלוהים ויהי רסק עגבניות ויהי רסק עגבניות
|
|
|
