|
לפנים שנים רבות נטש האדם את האל ופנה לו אל האל
החדש - הרצון.
הפכנו עצמנו לאלים מסוכר אשר עם טפטופו הקל של גשם
הסתיו ייעלמו אל שלוליות ההסטוריה.
אך איככה אין אנו שומעים את זעקותיו של האל?!
איככה איננו חשים את ליטופו בעורפנו?
הבלתי פוסק?
האינו מוכן להרפות?
עד מתי נשאר בגדר "נאורים" ונסרב לחזור אל חיק
אבינו?
היענו לקריאות האל...
הקשיבו להלצותיו...
היו...
ליצני החצר של האל...
נ.ב. אשמח לקבל ואף יהיה לי מאוד חשוב לקבל כל תגובה
על יצירותי...באם שלילית או חיובית...
תודה
אחד אלוהינו ו5 מיליארד רוצחיו!
|
אני אלך בשורה עם ידיים מאחורי הגב ואני אלך עם הכובע והתגיות,
אבל אף אחד, אף אחד לא שולט בי! לא מצליח לגעת בי!
|
זה פשוט ניסוי באבולוציה מול עיניינו, התעלות האינטלקטואל על
הגוף, התפתחות המוח המודרני.
|
נראה שכל העולם נכנס לעמדת התגוננות, כל אדם מפני שכנו, כמה
מעייף.
|
לעמוד מנגד ולראות כמה מלא העולם בנערות הללו, שכל כולן הוא
טוהר בלתי נסבל - נקיות ומחויכות ומלאות חיוניות, עד שסביר
להאמין שהן מפליצות אבקני פרחים - הדבר מביאני על סף טירוף
הדעת.
|
"כמה סכיני גילוח יש לך?" "המממ...13!", זה לא נשמע לכם ממש
נהדר?, ודאות מוחלטת!".
|
אבל לגיל יש מזל שיש לו אותנו.
תמיד מזל שיש צ'ונגים שיעלו לך את ההערכה העצמית.
|
נשים הן חבורת פוסטמות! אלוהים לא סתם דאג לתת לגבר שליטה בהן.
אין להן מושג כיצד להגיע להחלטות בעצמן.
|
To where all mansions perfected,
Where we rest forever yet sleep no more.
|
Black horizons in a shapeless universe,
Floating fragments of the self.
Pride hovers -
Like child Lucifer in heaven
Weeps a melody of light.
|
אם היית חותכת את הלשון
הכל היה נראה אחרת.
היינו מחייכים זה אל זו
ושתיקתך הייתה מחזיקה הכל.
|
וכעת, כאדון הגן רב הסבלנות,
אצפה בך באורח רוח
הולכת ומתהווה אל הווייתך הקיימת.
|
הדמות הבאה לא נכנסה
ולאיש בקהל אין מושג מדוע
אין ההצגה ממשיכה.
|
וברגע של תבונה ידעתי,
יראתי,
כי על עקבותיי שלי אני צועד.
|
מבעד לחורש שיערותייך
נגלית בבירור השמש -
התגלית של קיומך הממשי
ועם התגלית - הגאולה.
|
לא נועדתי ללכת בדרכם של אחרים.
|
אז ידעתי כואב אך נבון,
כי לא מן היש צמח האוצר.
מתוך תקוותי הנואשת נברא
|
הגיעה העת, חזרה לתנומה.
תנומת הלימוד העצמי, סגפנות ואהבה.
|
Our mutual lust,
Denied... Denied...
Arcane is the wonder
of your pale cadaver.
|
אסון אסון...אמר החילזון....
וכיצד אחמוד לצון?
ואיבדתי כל רצון...
|
אתה נולדת במדבר
ואני על זרי דפנה.
|
ושנינו הפכנו סלעים של כאב,
אשר גלי הים יטלטלו אנה ואנה.
אך נשאר קרובים לחוף, לאדמה.
ותמיכה סלעית שכזו אין כמוה להחזיקנו.
מעט כאב ומעט אהבה, מן הדבש ומן העוקץ.
|
ממראתך דמותי נשקפת,
תמונת קיומי מנפשך ניבטת.
|
וברגע תודעה טהור אוכח
כי סוד כאבנו הוא כארס הנחש
אשר יהוה מזור להרעלת דמנו
יפנה מקום לאור הגאולה.
|
בערב חג השבועות,
כבמעמד הר סיני,
נשברו לוחות הברית על ראשי.
|
הכיתם בי חוקים ונתתם בי סימנים.
וידאתם ללא ספק כי משמי לא נותר דבר.
|
עמוד על דם רעך
אשר שפכו זדים,
אין הוא אלא יין בגביע עבדים
|
סליחה על כל "אני חייב לסיים" כשאת בצד השני, כמעט בוכה.
ואני מצטער שרצת אל ידיים מושטות ונתקלת בקיר של בטון.
באמת סליחה.
|
שטה באופל מחשכים.
מקנה הבזק עבר נצחי.
ועד כמה נודה ונוקיר הנקודה...
|
...אך עזבת את הפרגוד אל תוך נפשך
וצנחתי אני לאפלה...
|
בתוך הסדר המופתי,
אראה אני את טירופכם
וכשסופית תוסר לה שפיותי
אצטרף גם אני אל שורות הגוויה - אליכם.
|
השליחה חולה במחלה איומה-
סרטן הרוח- לוקמית התודעה
|
לקחתי שני כיסאות והסבתי לשולחן הריק
ואתה רק הבטת בי במבט סתום.
|
ובתוכי אגלה את אני האמיתי.
הטיפשות מעוררת הרחמים.
דרדק בן 5 בגוף בן 20.
|
אהבה היא אשליית החולמים.
רק בנויה היא אלפי רסיסי רסיסים
של הבגידה,
השקר,
והאומללות.
|
ויהי אור בחשכת קיומי -
בסיס דחף אמונתי...
|
ויעמוד האיש מכוסה הדם,
צרוב האש - עטוף זוהר התודעה.
וישם על ראשו את מצנפת הליצנים
ויקרא שמו המודע.
|
במבט אחד זרעת בי טומאה
ששכחתי שקיימת עוד בעולם.
התעלמותי המופגנת היא כניתוץ האלילים המפריכה את קיומך.
|
אני מוכן להיות העומד.
לא אעמוד מאחוריו, לא אעמוד מצדדיו
ובשום פנים ואופן לא אחפש מחבוא.
|
לפעמים, מרוב שאני אוהב אותך,
בא לי לשבור לך את הפנים
|
אולי לא שמת לב,
אבל במעגל אין איש מלבדי.
|
אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני אלין.
עשי בי כרצונך
|
ואדע כתמיד כי ארור האדם,
בור ויגע דברי חכמים.
|
שבע שנים של נרות ושירים
והקדחת נעשתה סופנית.
עיוורון כנגד עיוורון.
|
והילד אבוד,
ננטש בגן ההשרדות.
זעק לשמי ברכה,
אך הקיר עודנו אטום -
למחילה לא זכה.
|
יכולת לנתק לי בפרצוף,
יכולת לצעוק בחזרה,
יכולת, כמו תמיד,
לטעון שזה ויכוח מיותר.
|
איך הייתי מאכיל את ילדי הקטנים?
"כשאני הייתי בברגן בלזן, התפללנו לכאלו צנימים!"
|
גורל סיזיפוס נגזר עלי,
נתערב היקום בגאוות נפשי.
|
ההיסטוריה היא זמם הפלדה על פי.
מקוריות היא נחלת השוטים.
|
כשאתה תשוש מחוסר שינה, אתה מרגיש איך כל סינפסה וסינפסה במוח
שלך יצוקה מפלדה והעצבים הסנסומוטוריים מצופים בחומצת מצברים.
|
אינני מאמין עוד בנחיצותה של חברה. אינני מאמין עוד כי תמיד
טובים השניים מן האחד. הדבר היחיד בו עודני כן מאמין הוא אני
עצמי וכל מה שאנוכי מייצג.
|
בגיהנום שלי, אוסף להיטים של ABBA מתנגן ללא הפסקה ב-REPEAT,
ולא נעצר אפילו לשנייה.
בגיהינום שלי, קוראים לי תומר מומר, ופוסטמות אנורקטיות קוראות
לי נושי וצובטות לי בלחי.
|
נשבר לי הזין מלראות ילד שכשאני שמעתי לראשונה את IRON MAIDEN
הוא עוד הלך לעבור בדיקת חום רקטאלית בטיפת חלב מתלונן כמו
חתיכת הומו על כמה הסאונד היה חרא וההפקה לא הייתה מאורגנת.
|
אכן, טבע מגוחך ואווילי הוא טבע האדם, ההופך את האמצעי למטרה.
בניסיוננו ליצור סדר בערכינו ולפתחם, סוטים אנו אל הסדר
ושוכחים את ערכינו ובמטרה אל הסדר מטים אותו לטובתנו ומחפשים
את הדרך הקלה, הזמנית, לפתרון.
דרך מעשים מבורכים ניפול אל החטא ועשיית הרע.
|
אל לנו לעמוד ולחפש מעון, שכן מעון הוא אין אלא מקלט, אך מתוך
מצפון נקי. לעמוד במקום פירושו אך ורק לנוע אחורה ועלינו תמיד
להתקדם.
|
וכעת, כאשר עומדים אנו על אדמה זו שכוחת אל, שליחים וקדושים,
כאשר הפנינו עורפנו אל אותו אל מאוד נעלה, יהוה צבאות, והלכנו
בעקבות רצוננו הפנימי, בעקבות שדי מעמקי תהום נפשנו, עלינו
לשאול עצמנו שאלה מכרעת הדנה בגורל אותו דרדק אגוצנטרי ההולך
ומתבגר הנקרא האנושו
|
בדיוק כפי שהזמן והמרחב הם ביטוי להוויה, אין אדם יכול לפחד,
מבלי שיאהב.
אדם החושש לחייו חושש, מפני שהוא אוהב את חייו. אדם, אשר ביתו
יוצאת לראשונה עם גבר זר, רוחש שנאה סמויה לאותו גבר וזאת
כמובן מתוך הפחד לביתו, מתוך אהבה לביתו, דאגה לשלומה. מכאן -
אינך יכ
|
צילום שמצאתי מפרוייקט עם חניך שלי...
|
|
|
"יוסי,"
היא אמרה לי
בחיוך,
"אתה יודע מה
אני אוהבת בך?"
"מה?" שאלתי.
"כלום." היא
ענתה בחיוך
מתוק. |
|
