|
שמי מרים גרוף,בגיל 16 עליתי ארצה הייתי שבע שנים
בקיבוץ.הייתי עקרת בהית למופת, נולדו לי שלושה
בנים,
כל חיי כל רצוני היה להיות סופרת.טיפלתי בילדי
ובבעלי
במסירות,ולכן לא הייתה באפשרותי ללמוד ולהגשים
חלומות.
כאשר ילדי גדלו התכוננתי ללימודים אך לצערי בני
הצעיר
נפל בשבי ולא יכולתי להגשים את החלום.את כל מרצי
הקדשתי לשחרור בני מהשבי.אני תולעת ספרים וזה אחת
ההנאות הגדולות שלי.
ישנם אנשים שנולדים עם הילה וכפית של זהב וחייהם עוברים על מי
מנוחות. אני לא שייכת לברי המזל האלה. מיום שעמדתי על רגלי אני
נלחמת לשרוד ולהשאר בחיים.
|
ביום שגמרתי בית ספר עממי המנהלת אמרה לאימי, יש לך ילדה
מחוננת אני יודעת שאתם עניים אני מציעה שנשלך אותה לגימנסיה,
הספרים עלינו הבגדים עלינו וגם ניתן לה דמי כיס.
|
זה סיפור אמיתי, זה סיפור מהחיים, זה בעצם סיפור נדוש. היו
היתה נערה יפיפיה ושמה רבקה. היה לה עור צח כשלג, שיער עבות
אדומות כאש. יום אחד פגשה עלם חמודות שנישבה בקסמיה. היתה זו
אהבה יפה ותמימה כרבקה עצמה.
|
אבקש רק שהשנה החדשה הבאה עלינו בחצות הליל שההרג ייפסק בארצנו
ובעולם כולו, אמן.
|
מרי: את גזלת ממני את ילדותי.
מרים: רגע, על מה את מדברת.
|
שאלתיו האם היית נשוי? לא, עוד לא מצאתי את האישה המושלמת.
אין דבר כזה אישה מושלמת כשם שאין גבר מושלם.
|
אני מסתובבת מצד ימין לצד שמאל, והשינה ממני והלאה. לקחת כדור,
אך כלום - שינה אין.
|
אהבתי את עינייך כל כך, אני עדיין מת עלייך
|
אומרים שגן העדן הוא יפה, אך גן העדן של הבוספורוס זה אמיתי.
|
הנמל התרוקן והילדה עם הצמות נשארה בודדה. האחראי על הנמל הביט
בילדה הבוכייה, ליטף את צמותיה ואמר, אין דבר ילדתי מחר אביך
יבוא ואולי מחרתיים.
|
אפשר גם לרקוד עם הליכון. קמתי החזקתי חזק את ההליכון. עצמתי
עיניי ורקדתי לפי נמנגינה.
|
בתוך הקופסה יש אוצר, זה הנדוניה של מרי
|
עקבנו אחרייך שנים והוכחת שאת "נפילה" במאת האחוזים
|
בתגובה ליצירה "פתח דבר" נשאלה שאלה הגיונית. למרות שאני אחרי
ניתוח מצאתי לנכון להסביר. איני רוצה עזרה וגם שלא ירחמו עלי.
|
זה גם לא הגורל, באיזשהו שלב בחיי טעיתי בדרכי.
איך טעית?
במקום ללכת ימינה הלכתי שמאלה. כך אנוכי גזרתי את גורלי.
|
חשבתי לעצמי שלא הייתי מתנגדת לבוא למקום הזה לכמה ימים ולהיות
עם החיילים הנחמדים האלה.
|
האם המוות מתדפק על דלתי, שאלתיו האם זה סופי?
|
הייתי אופטימית והנה ביום חמישי פתאום קרסתי.
|
לפני כחמישה חודשים כלבי היקר והאהוב נפטר והוא בן חמש עשרה.
בעלי ואני קברנו אותו ביער בין עצי האורן. ואני בכיתי כפי שלא
בכיתי מזה שנים רבות.
|
השמים היו אדומים כרגיל בעת השקיעה, קירב אותי אליו וקבלתי את
נשיקת חיי, נשיקה הראשונה.
|
הכל התחיל במלחמת לבנון. כמו משפחות רבות גם עלינו נפלה בשורת
איוב, כאשר אנשי היחידה לנפגעים הודיעו על נפילת בני בשבי
המחבלים עם עוד שבעה חיילים שבו שהו
|
לאחר תיאום בין אנשי אכ"א ומפקדי הכלא בו הוחזק השבוי ובהסכמתו
נקבע מועד הפגישה. יצאתי לדרך בליווי קצינה כשבליבי קצת חששות
ותהיות. כשנכנסנו מצאתי מולי בחור צעיר בשנות העשרים, נחמד
למראה. לאחר דברי נימוסים סיפרתי לו מי אני.
|
למרות שטרם נתקבל אישור רשמי היא באה, ניקתה את הדירה. אמרתי
לה שאין עדיין אישור היא אמרה, לא איכפת לי אם לא יתנו אבוא על
חשבוני.
|
איני יודעת מאיפה למדתי לרקוד אך הריקוד טבוע בדמי
|
יד קרה מזדחלת לחלל הבטן,
מפוררת קורעת לחתיכות כל איבר,
ליבך נשבר לרסיסים כל יום מחדש,
ראשך תדיר תחת מכבש,
גופך כורס תחת לחץ,
אז את עמוק בתוך זה.
|
כי לא נתת לי
טיפ-טיפת מזל
|
אני לא אלוהים
הפסיקו לטפס עלי
|
קול מגיע ממרחקים,
קול מלטף קול מרגיע
|
הלב לא מתרונן
צהלת צחוק אין.
החיוך קפא,
החוש אבד
|
הייתי נותנת הרבה
כדי להיות כפי שהייתי
אך אין לי כבר מה לתת,
|
אימרו ליקירי,
לא שכחתיו,
עדיין מצפה,
עדיין מייחלת
|
אשה יצאה מהמים הכבדים,
עירומה כביום היוולדה.
|
קול הגיע ממרחקים,
קול מלטף קול מלחש
|
בין שני עולמות
מרחפת היא בחלל.
|
לפעמים הים הוא כמו חלום יפה, הגלים מלטפים
|
הכעס גואה בתוכה,
גלים גלים,
כעס יוקד ושורף,
אך הפה שותק.
|
לפני ארונה אנשים עוברים בסך,
על פני כולם הבעת סבר חמורה
|
מנהרה שאין לה סוף
ואין לה התחלה,
אין יוצא ואין בא
מנהרה שבה הזמן עצר מלכת.
|
אני בוכה על העבר,
שהיה וחלף
ולא ישוב עוד
|
נגן לי ידידי,
נגן נגן לי
ניגונים עצובים
וגם ישנים.
|
הפחד רודף אותי
כרוח רפאים.
הוא נצמד אלי,
אינו מרפה
|
מתברר שרדפתי אחרי הרוח,
רדפתי אחרי צל,
עד שהתפחתי.
|
הרוצה במפלתי ואולי גם במותי,
אתם, אתה,את! הקנאים לי,
אתם הרוצים להחזירני,
אל השחור משחור,
|
לקום מחר בבוקר
עם תרמיל על הגב
|
חג של תבשילים,
ריחניים וטעימים,
של אגוזים וצימוקים.
חג של פיוס,
חג שצעיר ביראת כבוד
נושק יד מבוגר
|
היא הולכת, מתרחקת מרחפת
היא משוררת.
|
כי הבינה סוף סוף,
שמעבר לפיני לא מחכה לה,
לא מאומה.
|
ממצולות התרוממתי עליתי חזרה לחיים,
ואני חשבתי שאבדתי...
מחלום בלהות הקוצותי,
חלום ארוך וארור
|
הייתי ילדת טבע
וכזאת נשארתי.
הלכתי בגשם ובקור,
התפעלתי מצמרות העצים
שעמדו זקופים כמשמר המלכה.
|
כן אדוני,
יש לי דמיון עשיר.
אוהבת אני,
להשתמש בדמיוני כאוות נפשי
|
היכן מרים התוססת?
היכן עינייך הבורקות?
אהובתי יותר לא תדעי עצב.
|
לו הייתי פרפר
הייתי עפה מפרח לפרח,
הייתה מתבשמת מכל פרח ריחני
|
נוכחתי לדעת,
שמשוררים הם אנשים עצובים
לרוב הם כותבים על עצב,
וזה קורה כל הזמן.
|
אמא אהבה של אתמול,
אמא טירדה של היום,
אמא טפילה של מחר,
אמא שאין כבר תועלת בה
|
לקום בבוקר,
רעננה כפרח השדה,
לחוש את הניצן,
שבהתעוררות לחיים.
|
אך לפתע פתאום כמו באגדות קיבלה נשיקה קסומה
|
האישה לקחה עלה, הכניסה לפיה ולא הרגישה,
כי בתוך העלה יש סרטן קטן
|
קול מגיע לאוזניה
כמנגינה עליזה
|
איה גאוותך בתי?
רמסו את גאוותי, תחת רגליים גסות אימי.
|
משפחה חדשה נאמנה
זה המקום האידאלי,
לא כמו היום
|
אהובתי, מדוע הלכת ממני?
השארת אותי יתום,
חיפשתיך בכל העולם,
ולא מצאתיך.
|
ערב ערב בהולכי לישון
עוצמת עיניי,
חושבת לעצמי הרי יש מחר
|
עזבת אותי בהיותי צעירה מאוד כמעט ילדה, הייתי איתך עד הרגע
האחרון.
|
הבן הבכור. כן, אתה בני, מה לעשות. ילדתי אותך בשמחה ובכאב
ואני רק בת שמונה עשרה. הינקתי אותך, שיחקתי איתך וכשבכית
בכיתי גם אני.
|
השעה שש בבוקר, יום סגרירי, ואני מתכוננת לטיפול הראשון בבית
החולים. למרות שעוד לא ממש התאוששתי מהניתוח וכולי כאובה פיזית
ונפשית, אין ברירה, חייבים להתחיל ומהר. כך החליטו הרופאים.
צריך להתלבש ולפתע אני פורצת בבכי.
|
חשבתי אז שזה גהינום, טעיתי בגדול. יש גהינום ויש גהינום. אחרי
שבני חזר והוציא עלי את התסכולים והכעסים, הוא הלך בלי שלום.
אז הבנתי מה הוא באמת גהינום. הייתי בתוכו, להבות צצו מכל
פינה, הקיפו אותי.
|
גבירתי השופטת,
אדוני התובע.
רבותי המושבעים.
אני מודה באשמה,
בכל ההאשמות.
|
במקום שהייתי, בני אמר פעם: "מוטב למות ולא לעבור גיהנום שחור
כזה."
|
לכל אלוהי תבל אני מבקשת, שתשלחו גם איזו עלמה צעירה שתבשל,
תנקה והכי חשוב שתדע לדבר על דברים נעימים...
|
אך כמו בבית הישן גם בחדש, אף אחד לא שאל על שלומנו. וכך כמו
שהייתי יתומה בקטנותי נהייתי יתומה בבגרותי המאוחרת.
|
והנה בני יורד מהמטוס כולו חיוכים. זו היתה תמונה יפה. לתמונה
הזאת חיכיתי כמעט שלוש שנים. אך בזה נגמר היופי. קיבלתי נשיקה
קטנה וחיבוק רפוי.
|
אוי לי, אחי הצעיר ממני הורס את בובתי...
|
מרגע שניתחו אותי אינה מתקרבת אלי, שמא תכאיב לי. היא רצה אלי
בשמחה אך אינה נוגעת. מושיטה לה את צלחת האוכל, מביטה בחשש
בעיניה היפות ואומרת לה, תאכלי ממי שלי, אני בסדר, מנסה להרגיע
אותה.
|
זהו, אחרי בדיקות אין ספור עברתי ניתוח. הורידו חלק גדול וחשוב
מגופי. למחרת, להפתעת צוות המחלקה, הסתובבתי במסדרונות בית
החולים וחשבתי לי, זהו, הכל נגמר, אני בריאה, אך לא כך. התברר
שעלי לעבור טיפולים קשים וכואבים במשך תקופה ארוכה.
|
סרטן; מי המציא אותך בכלל? מחלה מקוללת שאין כמותה. בני הנחמד
אומר: "אמא, את גדולה מהחיים, התגברת על צרות רבות, גם מזה
תצאי בריאה ושלמה והחיוך הקורן יחזור לפנייך. תבשלי את המאכלים
הנהדרים שלך, בייחוד את עלי הגפן הממולאים באורז".
|
אני אינני נוסעת ללונדון גם לא לאיסטנבול האהובה. מדוע? כי
התגלה אצלי סרטן. סרטן, המחלה מהנוראות ביותר.
|
לחשוב כי רק לפני כמה חודשים הייתי קירחת לגמרי בעקבות
הטיפולים הכימותרפיים ועוד כל מיני רעלים שהוכנסו לגופי. וכעת
איזה יופי!
|
אבי, למרות שאינך בין החיים אני מבקשת אלף סליחות על כך שלא
נפרדתי ממך בשלום.
|
הבן הצעיר. האם זכור לך, שכבת עם יד שבורה בבית חולים ואני כל
הזמן הייתי לידך. כאבתי את כאבך. ועוד, האם אתה זוכר? הסתכלתי
במחברתך והכתב לא היה כתמול שלשום.
|
התחלתי לכתוב על התקופה שבני היה בשבי בסוריה.
|
שנה למותו של דון, כלבי הנאמן והיקר. אני מתגעגעת אליך מאוד,
אתה היחיד שהיה מעלה חיוך על שפתיי. אהבת אותי באמת ובתמים.
חמש עשרה שנים היינו יחד, בלי גוזמה, באמת היית כבן אדם.
סיפרתי לך סיפורים והיית מקשיב בקשב רב ומדבר איתי עם עיניך.
|
רוצה אני הרבה דברים, כל מה שנפשי חפצה, להיות אדון (גברת)
לעצמי. אך יותר מכל אני רוצה לבכות משום שאין ביכולתי להגשים.
|
מהו סוד האושר? הלוואי והייתי יודעת. האם יש בעולמנו דבר הנקרא
אושר?
|
שעון חול עמוד מלכת,
רק ההתחלתי לראות, רק התחלתי ללכת
|
בזבוז שכזה,
גוף חמודות,
ראש מבריק
|
גני הקטן שוב פורח בשלל צבעים, בהיותי חולה גני הפך לג'ונגל.
|
זה בטוח שקיימת איזו סיבה רצינית שכל הצרות באות לי לראש
ולרגשות.
|
איגרת שלחתי לכל קצוות העולם. שאלתי באיגרת איה בני? לאן הוא
נעלם? בלב דואב וכואב ציפיתי לתשובה אך אין תשובה.
|
האמינו לי, לכתוב ולהיחשף בכלל לא קל, אך אחרי שנחשפתי כבר
בעבר הגעתי למסקנה שהכתיבה מיטיבה עמי.
|
אפשר לראות את הצלקת? בשום אופן לא, אפילו בעלי לא ראה, אפילו
אני לא מסתכלת, מתקלחת מבלי להביט.
|
בעקבות הכימותרפיה שקיבלתי היו לי סיטים בלילות
|
היו זמנים שחשבתי כי בכוח רצוני בלבד העולם יעמוד דום לרגליי.
הייתה בי הרגשה שמימית עד ש... עד ש... עד שנפלתי. כעת אני
רצוצה ושבורה, פגיעה לכל מטרה, יש בי פחד להתייצב מול העולם,
לצאת אל הבלתי נודע.
|
ערב שבת, חצות
ואני בוכה,
החתולה בוכה,
ממי שמה עליי את כפותיה,
מביטה עליי.
|
אוי רגליי המסכנות הכואבות אך אוי לי כואב גם בידיי
|
בדירה שתריסיה סגורים יושבים שני שני אנשים שפופים סבה וסבתה
של הכדים
|
הרבה כח נפשי. זה קשה אך חייבים להחזיק מעמד.
|
את עורכת שולחן לפסח הרי את יודעת שאף אחד לא יבוא.
|
אך נא תאמרי איני מסוגלת יותר
|
מזה זמן לא כתבתי כי פשוט לא יכולה
|
|
|
אין דברים
שמקבלים בחינם
ואלה שכן שווים
כל פרוטה
ממחירם...
DSI |
|
