|
גפרור
 
'המרד פרושו להביט בוורד
עד שתישחקנה העיניים'
אלחנדרה פיסארניק
'העץ של דיאנה'
מספרדית: טל ניצן
בקלי קלות אתה מחליק
החוצה
אינטימיות מסיליקון
|
לפתוח קנה נשימה רבותי!
קצת אוויר תל אביבי רבותי!
זה טוב
לרטט פנים הלב
|
נופלים, נופלים המים
על אוזנינו
שוטפים עינינו ברעש
מרגיע.
האנשים חולפים.
|
במיטות המוצעות
נניח הפציעות
ברישול מה
אגרופים יסדירו פעימותיהם
לאט לאט.
נשכח.
|
בסך הכל רציתי כמו
חנהל'ה הקטנה
|
אפילו ימי השמש האיתנים ביותר
מתעייפים בעוברם מעל
הקצף הבועט
|
עם השנים אני
לומדת את דרכי
באגרופך
|
תסגרי מכסה
מנוע אמרת
לא מניע בכיתי
|
זהו השיר על
הילדה
שהרגישה הכול
|
בסמוך לערימות האבק שעל
פח רכבי האפור הם
חשים אולי
כי חפציהם המשומשים עד כלות
יידעו למצוא נחמת מה
|
אפוסת איווי ודחוסת ריק באתי
עד סוף המילים באתי
והן מתו בידי הן
מתו בידי
מתו
|
ושוב אני ושוב
יום שני
מסתכלת לו על
האצבעות שלך
|
אומרים
שהנשמה פורחת
דרך כפות הרגליים.
|
לגופו של עניין
הייתי רוצה שיחדרו רק
אורחים
|
מתחת למטפחת הצבעונית
מתכווצת קומתה הקטנה.
הברכיים מחלידות.
עין שמאל מתעוורת.
|
על איזה ילד בדיוק הם מדברים
האנשים האומרים?
אמרו לי בבקשה,
דרך עיניו של איזה גור
מייללות אותיות המשוררים?
|
רק נביחות הכלבים
פורעות במרחבי השקט
הלילי העקוד
|
האנשים הכי רעבים תמיד רזים מאוד. הם לא אוכלים מה שלא מעניין
אותם באמת, ומה שכבר נאכל תמיד עובר בחלל הפנימי ישירות החוצה,
מבלי להשאיר עקבות. תמיד יתלווה אליהם צל בארי חסר התחלה וסוף.
|
מה ראו שם עינייך, למן המגע בזהרון ועד לעילפון המים הרדודים?
בועות האוויר הדחוסות בעורך המתחנן להתבקע מצאו להן שביל אל
אישונייך ויצרו בהן גבעות מפוארות.
|
אל הארכיון האישי (19 יצירות מאורכבות)
|
|
אמא, את חושבת
שהם יזרקו את
הפצצה?
חרגול תוהה האם
יפטרו את
השחקנית האהובה
עליו במשמר
המפרץ |
|
