|
"מה? מה אני עושה בכיתה? כבר בוקר? איך הוא הגיע כל-כך מהר?
ולמה כולם מסתכלים עליי? למה כולם שותקים ורק השפתיים שלי
נעות? מה אני מחזיק בידי?"
|
אני כל הזמן מאחרת.
ככל שאני מתקרבת, ממני היא מתרחקת.
כמו היום מהלילה ממני היא מתחמקת.
"לא. אנא, אנה את הולכת???
|
הגם ביום כמו בחלום
ללב אחד נהפוך ?
התשובי לבי להיות לי לעולם ?
אהובתי את לבי, סלחי לי, חיזרי.
|
"סליחה טעות שלי", אמרת,
"מאוחר כבר, נפגש ביום אחר."
"טוב", אמרתי.
ניתקתי, לא יכולתי לדבר.
|
עברת מות מלחמות?
נשרפת ברעל משרפות?
|
היה זה כמו לדבר אל הקיר,
אז הכיתי בו בראשי
|
כל-כך קליל ומרחף
כל-כך יפה ומחייך
|
צלם דמותי לזפת אפלה הופך.
צל עפר את גיא-גאוותי כורך.
|
"להציל את החיים" הוא זועק.
הכאב לתוכו אותו יונק.
משד-אמו עודנו יונק
אינו מרפה.
החלב אותו חונק -
ממנו כבר אינו מוצא מרפא.
עתה הוא את ידיו את ידיו מרפה.
|
הבטן זועקת: "די, לא אני זו שמקרקרת",
אך אני בשלי, ממשיכה לאכול.
|
והיא נופלת ונופלת
אל תהומות צוללת
ואין מי שאותה ירים
מן הקרים.
|
כמו ארנב באגדות הוא מתרוצץ
רודף אחר הדקות
על גדותיו עולה, מתרחב, מתמלא
|
העץ הקטן רעד ובכה,
נדמה היה לי, שדמעותיו ימשכו לעד,
אך לפתע הוא פסק מבכיו וצחק.
מדוע בכה העץ הקטן ולפתע צחק ?
|
לאט לאט אליו היא מסתובבת
עיניה עודן עצומות,
אך פיה מחייך
אל הרוח המסתורי.
|
לפחד שמה באחת נקודה.
ופתאום שלוש נקודות הגיעו אחרי היחד...
|
במקלחת
טיפות
קטנות
זורמות
אל חור האמבט
מגיעות
|
יום אחר יום אחר יום
קרעה
דף
ועוד
דף
|
כולם מסביב כל-כך מבריקים?
מתוכם שירי מרגליות מפיקים?
|
"יכולה - לא רוצה
רוצה - לא יכולה
רוצה... רוצה... רוצה...
|
מנסה מן הצינה לברוח
מתכסה בשמיכה עד מעל הראש
עד שמחנק עולה מנשמת אפה.
מסירה מעליה את השמיכה
והרוח שבה אותה ללטוף אחר ללפות
סביב אוזנייה היא מרקדת ומלחשת
|
לו הייתי פרפר
הייתי מתעופף חופשי ומאושר
ליום אחד טועם מצוף החיים
ואז מת שבע-רצון.
|
בהן התבוננתי עמוק עמוק ותהיתי:
לצלול או לא לצלול,
לנסות ובהן לפחות לטבול?
טבלתי. טעיתי ?
|
בשעון מביטות:
"כבר 2 לפנות בוקר
|
השעון מתקתק
והלב עם כל תקתוק של מחשבה הולך ומתפקע
עד מתי את עצמי בתוכי אחפש?
|
לטיפות נשיקותיה
בשפתות ליבו הפצועות שוב נוקשות
ורכס-מצוקותיו
|
ואני בחיוך מטופש אומרת :
"כן. אתם צודקים" ובליבי סימן שאלה ענק.
|
העולם הוא מזבלה של מניפולציות ציניות,
עטופות יפה-יפה באריזה של אמפתיות מזויפות.
|
די לטרגדיה.
הגיעה עת הקומדיה
|
הפך הר אלפים מוקפא
בפני רגלים דורסניות
שעל עצביו החשופים ללא רחם טפסו וטפסו
|
אפרוח קטן מבקש לברוח
ממערבולת הקולות,
אך לשווא, כנפיים אין לו בכדי לפרוח
|
גלגלים רועמים:
"לרדת, לא לרדת"...?
|
העשן את עיניהם מבקש לסמא,
כשטן מבקש את נשמתם להדיר
ואחר תמהה: "מדוע את עיניכם מפניי הנכם מסתירים?"
|
ובחלומותיה תמונה אחת:
גבר, ילד
ו ... ?
|
ביום שעזבתי לבשתי שחורים. כמו ידעתי מה עומד להתרחש.
|
|
|
ההתקן התוך רחמי
הראשון היה צרור
אבנים שנדחפו
במקרה לרחם של
נאקה וכך מנעו
הריון.
ואני שואל, מילא
לדחוף אבנים
לתחת של גמלים,
אבל אחר כך עוד
לספר לחבר'ה?
זוזו לסטרי,
הסטוריון |
|
