|
"מה? מה אני עושה בכיתה? כבר בוקר? איך הוא הגיע כל-כך מהר?
ולמה כולם מסתכלים עליי? למה כולם שותקים ורק השפתיים שלי
נעות? מה אני מחזיק בידי?"
|
אני כל הזמן מאחרת.
ככל שאני מתקרבת, ממני היא מתרחקת.
כמו היום מהלילה ממני היא מתחמקת.
"לא. אנא, אנה את הולכת???
|
הגם ביום כמו בחלום
ללב אחד נהפוך ?
התשובי לבי להיות לי לעולם ?
אהובתי את לבי, סלחי לי, חיזרי.
|
"סליחה טעות שלי", אמרת,
"מאוחר כבר, נפגש ביום אחר."
"טוב", אמרתי.
ניתקתי, לא יכולתי לדבר.
|
עברת מות מלחמות?
נשרפת ברעל משרפות?
|
היה זה כמו לדבר אל הקיר,
אז הכיתי בו בראשי
|
כל-כך קליל ומרחף
כל-כך יפה ומחייך
|
צלם דמותי לזפת אפלה הופך.
צל עפר את גיא-גאוותי כורך.
|
"להציל את החיים" הוא זועק.
הכאב לתוכו אותו יונק.
משד-אמו עודנו יונק
אינו מרפה.
החלב אותו חונק -
ממנו כבר אינו מוצא מרפא.
עתה הוא את ידיו את ידיו מרפה.
|
הבטן זועקת: "די, לא אני זו שמקרקרת",
אך אני בשלי, ממשיכה לאכול.
|
והיא נופלת ונופלת
אל תהומות צוללת
ואין מי שאותה ירים
מן הקרים.
|
כמו ארנב באגדות הוא מתרוצץ
רודף אחר הדקות
על גדותיו עולה, מתרחב, מתמלא
|
העץ הקטן רעד ובכה,
נדמה היה לי, שדמעותיו ימשכו לעד,
אך לפתע הוא פסק מבכיו וצחק.
מדוע בכה העץ הקטן ולפתע צחק ?
|
לאט לאט אליו היא מסתובבת
עיניה עודן עצומות,
אך פיה מחייך
אל הרוח המסתורי.
|
לפחד שמה באחת נקודה.
ופתאום שלוש נקודות הגיעו אחרי היחד...
|
במקלחת
טיפות
קטנות
זורמות
אל חור האמבט
מגיעות
|
יום אחר יום אחר יום
קרעה
דף
ועוד
דף
|
כולם מסביב כל-כך מבריקים?
מתוכם שירי מרגליות מפיקים?
|
"יכולה - לא רוצה
רוצה - לא יכולה
רוצה... רוצה... רוצה...
|
מנסה מן הצינה לברוח
מתכסה בשמיכה עד מעל הראש
עד שמחנק עולה מנשמת אפה.
מסירה מעליה את השמיכה
והרוח שבה אותה ללטוף אחר ללפות
סביב אוזנייה היא מרקדת ומלחשת
|
לו הייתי פרפר
הייתי מתעופף חופשי ומאושר
ליום אחד טועם מצוף החיים
ואז מת שבע-רצון.
|
בהן התבוננתי עמוק עמוק ותהיתי:
לצלול או לא לצלול,
לנסות ובהן לפחות לטבול?
טבלתי. טעיתי ?
|
בשעון מביטות:
"כבר 2 לפנות בוקר
|
השעון מתקתק
והלב עם כל תקתוק של מחשבה הולך ומתפקע
עד מתי את עצמי בתוכי אחפש?
|
לטיפות נשיקותיה
בשפתות ליבו הפצועות שוב נוקשות
ורכס-מצוקותיו
|
ואני בחיוך מטופש אומרת :
"כן. אתם צודקים" ובליבי סימן שאלה ענק.
|
העולם הוא מזבלה של מניפולציות ציניות,
עטופות יפה-יפה באריזה של אמפתיות מזויפות.
|
די לטרגדיה.
הגיעה עת הקומדיה
|
הפך הר אלפים מוקפא
בפני רגלים דורסניות
שעל עצביו החשופים ללא רחם טפסו וטפסו
|
אפרוח קטן מבקש לברוח
ממערבולת הקולות,
אך לשווא, כנפיים אין לו בכדי לפרוח
|
גלגלים רועמים:
"לרדת, לא לרדת"...?
|
העשן את עיניהם מבקש לסמא,
כשטן מבקש את נשמתם להדיר
ואחר תמהה: "מדוע את עיניכם מפניי הנכם מסתירים?"
|
ובחלומותיה תמונה אחת:
גבר, ילד
ו ... ?
|
ביום שעזבתי לבשתי שחורים. כמו ידעתי מה עומד להתרחש.
|
|
|
הכדורים
שהפסיכיאטר רשם,
קצת דיכאו את
היצר
אבל הוא מת.
הפסיכיאטר.
אומרים שזה היה
דום לב.
לא תימנייה
בכלל, מנסה
לקאמבק |
|
