|
בארץ מדבר יבשו כל הדמעות
רק סופת החול שבה לסמא עיניים
|
בקצה הרחוב, גר לב חשוך
ממתין לבוא אחת מדיירותיו
כמו הירח, אין בו כלום
שיאיר בו חדריו
|
ענפים זעירים ייפלו בסערה,
על אף חוזקו של העץ.
|
הרכבת דהרה מהר בכיוון הנכון
פסיה כקמטיי שוב החלו נשחקים
בין גופות מיוזעים לבושים בגדי עבודה
חיפשתי מרחב נשימה קטן
|
שנאי אותי ברוך,
על אהבתי הפראית.
השתיקה אילפה אותה,
להיות חיה סוררת.
|
|
|
אני לא טועה אף
פעם
פעם חשבתי
שטעיתי, וטעיתי |
|
