|
היא ילידת אביב 74', אף על פי שבמהותה היא ילדת חורף
מובהקת. סופות רעמים וברקים או קימה לבוקר סגרירי
ואפור, מעלים חיוך על פניה. בשנים האחרונות התגלו
סדקים באישיותה וגם שמים כחולים וריח של אביב, מעלים
את החיוך המוכר.
יש לה יכולת מדהימה להתלהב מדברים פעוטים.
קשה לעמוד בפני החיוך שלה, וכשהיא מתחילה לדבר, קשה
מאוד לעצור אותה.
ספרים וסרטים מרגשים, נוגעים בה בלב. לפעמים גם
שירים.
היא קוראת וכותבת מאז שלמדה את הא"ב. זה שנים רבות
שהיא ממלאת מחברות, בעיקר במחשבות ובהגיגים.
היא תשמח לשמוע תגובות, מכל הסוגים...
כשגיא הגיע אתמול בערב, היא ידעה שישתו. היא ידעה שיפתחו את
הבקבוק, רק לא ידעה איזה או כמה, אבל זה היה שולי לחלוטין. מה
שהיא לא זכרה, זה שאין לה כוסות יין. היא כבר המון זמן רוצה
לקנות. בדיוק למקרה מהסוג הזה...
|
ונזכרתי בחתול המדבר. זה שעברת לידו בגינה הציבורית, בדרך
לסופר. אני חייב לומר, שלמרות שאני טיפוס מאד הגיוני בדרך-כלל,
כמעט שכנעת אותי. לא שהוא באמת דיבר, אבל שהוא רצה.
|
עצמתי את העיניים והייתי לכמה דקות בפאריס. פאריס, שכל-כך
אהבנו. ועברתי דרך השאנז-אליזה לשער הניצחון. עליתי במהירות
במדרגות, הגעתי חסרת נשימה מהטיפוס ונותרתי חסרת נשימה מהנוף.
ופתאום ידעתי למה אני כל-כך רוצה אותך.
|
להיכנס לכביש המהיר. כמעט ואין מכוניות בכביש. אפשר לשמוע את
אלכס אנסקי גם בלי לסגור את החלון ובלי להגביר לפול ווליום.
לתת לאוויר הצח של גוש דן למלא את ריאותייך באופטימיות ובשמחה.
לדמיין שאת דוהרת בכבישי ארץ זרה, באמצע טיול מדהים
|
היא היתה, ללא ספק, ילדה של חורף.
רוב האנשים מסביבה לא הבינו לליבה. כשירד בחוץ גשם, הם העדיפו
להתכרבל תחת הפוך, מקסימום לצפות בו מהבית.
|
. ופתאום אני בימין משה באמצע דצמבר, רועדת מקור, והרבה יותר
מזה, מהתרגשות. ואני בגן סאקר, לאור מדורה עם האהבה הגדולה של
חיי. אני יורדת מהאוטו, מסתובבת קצת בגן העצום הזה, שכל-כך
אהבתי ונזכרת בך ובלילה האחרון שלנו בגן
|
היא לא ידעה שגם כאן יהיה לא מעט רעש. בכל-זאת חופש גדול.
וילדים. ואנשים שמדברים בסלולארי. וכן, יש גם את אלה שמנסים
לישון. אם הם לא מדברים מתוך שינה, הם בשקט. לזכותם ייאמר.
|
יותר מכל דבר אחר בעולם, שמש רצתה להיות שוברת לבבות. יותר
מלטייל בעולם ולגמוא מרחקים. יותר מלצלול למעמקים. אפילו יותר
מתשוקתה להגיע לירח.
היא רצתה בזה כל-כך, שהיא חשבה ללכת ללמוד את זה באיזו מכללה
בת"א.
|
היא קראה יותר מדי ספרים
או שראתה יותר מדי סרטים...
|
כמו שאתה רואה, לא הצלחתי להתאפק ואני כותבת אליך שוב.
רק אתמול הייתי אצלך ונתתי לך את מכתב הפרידה הקצר, שניסחתי
בזהירות.
אבל הוא היה של אתמול, והיום יום חדש.
|
השמים אפורים, בדיוק כמן שאני אוהבת. אני פותחת חלון ונותנת
לטיפות להיכנס, לשטוף את נשמתי. משב רוח קר מקפיא את איבריי
ועושה לי טוב. אני לוחצת חזק על דוושת הגז, שוכחת שבימים כאלה
מומלץ להאט, בטח לא להאיץ. אני כמעט לבד בכביש. בכל-זאת שישי
בערב. וחורף.
|
והבטתי קדימה ובמקום כביש ראיתי אותך ישן במיטה שלך, מכורבל
בפוך.
|
כשהתקשרת, היו לי דמעות בעיניים...
|
רציתי להעלם. להתעורר מהסיוט. אבל, לצערי, הסיוט רק התחיל.
ובמציאות, שלא כמו בסרטים, הסוף הרבה יותר מר והכאב הרבה יותר
חד והדמעות אמיתיות.
|
כשאני מגיעה לפרישמן פינת בן-יהודה, החיוך מתחיל להתפשט. אם
היו מבקשים ממני לדרג את עשרת הדברים שעושים לי טוב במיוחד,
הנקודה הזו בתוך ת"א הסואנת ופתאום... ים כחול עמוק, אני לא
מסוגלת לנתק את המבט. פחות או יותר המקום היחידי בעיר שאני
נהנית להגיע אליו
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
תוציאו אותי
מפה!
מפי הג'ירפה
שבבדיחה על
הג'ירפה הפיל
והמקרר |
|
