|
mirasolhe@gmail.com
על מנת לקרוא את היצירות בשלמותן, יש להקיש על
הכותרות האדומות.
קראתם, צפיתם, משוב יתקבל בברכה.
עיניו בחנו את הדמויות הנעות בחושניות מופגנת, מיוזעות,
מתפתלות ללא עכבות, באנרגטיות מתפרצת. הבטן החשופה של דקלה
והפירסינג המעטר את טבורה לכדו את עיניו. איזה עור שזוף וחלק,
עברה בו המחשבה.
|
שמעה עובר מפה לאוזן בלחישה. במקומות קטנים יודעים הרבה. הרבה
מעבר למה שמדברים עליו. יש דברים שנלחשים, שאין לדון בהם
בפרהסיה, מחשש, שמא תלבין פניו של מי מהמקומיים, הכרוכים זה
בזה בעל כורחם.
|
הפעם הראשונה והיחידה שרצתי לכנסת הייתה בכיתה ד', לקחו אותנו
לסיור בבית הנבחרים, כשסיימנו ללמוד על סמלי המדינה והכרזת
העצמאות.
רצתי עם כל הילדים ברחבה טרם בואנו למבנה המרשים.
"אל תרוצו!" אמרה המורה אסתר.
|
היא לעומת זאת נראתה כאילו הזקנה קפצה עליה. קשה היה להאמין
שפעם היא הייתה מלכת הכיתה. שיערה על צבעו ועיצובו השתנה, גופה
התעבה, מבעד למשקפי הראייה שהרכיבה ראיתי את עיניה הכחולות
שנראו דהויות, וקטנות משזכרתי, שפתיה מכווצות ובפניה קמטי
דאגה...
|
היא הרימה את עיניה מהטפסים, נתנה בי מבט מופתע ושאלה שנית:
"במה את עובדת?"
"בזנות" עניתי, "אני שייכת לענפי השירותים בקהילה. עדיין לא
'מרכז ריווח'."
"את רצינית?! למה?!" היא נשמעה מופתעת.
"מאד פשוט. חיפשתי יזמות שלא צריך להשקיע בה משאבים כספיים."
|
בעוד חצי הביצה הקשה, שהוגשה מידי בוקר, התייבשה בגרונם, ומחשש
שמא תתקע, הזדרזו כאיש אחד ללגום מכוסות התה הפושר, שהיה חלק
בלתי נפרד מהארוחה. רק כעבור דקות ארוכות של שתיקה רועמת ולאחר
שלחלחו פיותיהם, פרצו בקריאות רמות, שאיימו להפיל את הגג על
יושביו.
|
בוקר אחד הופתעו כולם לגלות עץ נטוע בטבורו של הדשא הגדול.
ניכר לעין כל, שיד אדם הייתה כאן וזהו לא סתם עץ, שנבט מזרע
אקראי. קמה מהומה רבתי. הקהילה תססה. המזכיר כינס ישיבה דחופה
וזימן את כל ממלאי התפקידים. גם צחי, רכז הנוי, הובהל לישיבה.
|
אמא סיפרה לי שיש מלאך שאחראי על שנת הילדים.
כשהלילה יורד, עף המלאך מעל הבתים מציץ בחלונות ורואה את
הילדים
מתכוננים לקראת השינה.
|
"קיבוצניק אולטימטיבי" ניחן, מאז ומתמיד, ביכולת ההזעה שלו.
בלוטות ההזעה נחשבו לנכס משמעותי והעידו על מידת ההתמסרות
למטרה. משום מה העניין יוחס לגברים שבחבורה, נשים היו פטורות
מחובת ההוכחה - בדרך זו. ככל שחולצתך הייתה רטובה באזור הגב
ובאזור בתי השחי, סביר הי
|
נשבר לו. הוא כבר לא מסוגל להמשיך. זיעה קרה כיסתה את מצחו,
הדופק הואץ, תחושת בחילה תקפה אותו. הוא רץ לשירותים והקיא את
כל כוסות הקפה, שהגיר לתוכו אותו בוקר. הוא נתקף בהלה, שטף
פניו במים קרים, הכין לעצמו כוס תה, הצית סיגריה והתמקם מחדש
מול שולחן העריכה.
|
עורי נעשה חידודין חידודין. זיהיתי את קולה של ביתי. כל כך
חיכיתי לרגע שתדע להגות את המילה "אמא" וברגע של מצוקה היא לא
קוראת לי אלא לשומרת?! הידיעה הכתה בי כרעם, רצתי אליה
במהירות,
|
לבנון אחת ושתיים
ילדים מחאו כפיים
לבנון שלוש ארבע
מי יוצא למלחמה?
|
את אשר שנאנו
פרשנו כמרבד
קוצים
ואיש מכם
|
גם מותך כמו לקוח
מבמת התיאטרון
כמיתר תליין - שלוח
צעיפך אל הגרון
|
נוסי על נפשך
אישה כחולה
אישה כולה של איש
אישה כבולה באיש
אישה כבויה מאיש
|
אל תעזבו אותי לבד
החושך כבר יורד
אולי תתנו לי את היד
אני קצת מפחד
|
אנשים קולטים
בבואות - אנשים
פולטים בועות
שברי קרניים
במבוך המנסרות
|
ללדת אותך
זה לא ממה שמתחייב
ללדת אותך
זה לא המובן מאליו
את באה לי
כמו שיר
|
את ממהרת
ואני נקרעת
ללדת אותך
הכי טבעי שאפשר
|
אנחנו צומחים
כבלוט ותושבת
כאילו מבראשית
|
דודתי המתה
כילתה ימיה
במדבר של
דיברי מתיקה
|
הגוף שלי
תחנת השהייה
לכל רכישותי
בסופר השכונתי
וסופם שיהיו
מקונחים בנייר
ורוד דו-שכבתי
|
יום יום
אני טורחת
על הגעגוע
של מחר,
אורזת לי
בעטיפות קטנות
שזורות בסרט צבעוני
|
היה לה מן ריח
כזה של שינה
וחורים שהכנסתי בם
אצבע קטנה,
|
יש מקום אליו
אתם רוצים להגיע
ואינכם
והתחליף הנוגע
רחוק מכם,
טפל הופך לעיקר
היממה
|
את המוצץ האחרון
אמא שומרת בארון
|
הבריות לא דיברו
אלא העולם
שותק ומחריש
ויצא הקול"
|
כבר ארבעים שנה ויותר
מהלכת במדבר שתיקותיה
עמוסת גוויות ילדותה,
כי אימי, סעורת שואה
רדופת צללים
עוד מבקשת לה
חלקת אלוהים שלווה,
והזמן שעובר
רק מרחיק, לא מניח.
|
מסלולו אחיד
מסילתו אחת
כל אדניו זהים
מירווחי זמניו קצובים
תחנותיו חוזרות נישנות
מושביו פנויים
|
אדמה צמאה למים
לא לדם האדם
לא לדם של ילדי וילדך,
אדמה זקוקה לפיסת שמים
ושמש חמה
לא לחום התותח
או תרועות מלחמה.
|
ילדים אבודים
נחבטים
בתוך אנשים
נואשים
בצעיפי עכבותיהם
אסורים
|
כל הלילה
כתשנו מילים כואבות
כי בשפל חברנו יחדיו
אישאישה
שחדלו זה זמן רב
מלראות
את הדרך
ואת ראשיתה
|
מכנס איברים רפויים
לתנוחה עוברית
מכווץ בפינה
|
בשטיח המהוהה
שמשות מכורכמות
דעוכות קרנים
במרחב טבורי
מצוער
|
כשלקחו אותי לגנון
בכיתי המון
לא רציתי לשיר ולרקוד
כי כעסתי מאד מאד
|
לעת בלותי השכלתי הבן
- אגדה היא רק אגדה -
בביצה המקומית לא מצאתי
מלך-צפרדע בריא או חולה
לא נרקיס מבושם
ולא כתר
|
כל שנה, כל שנה
היא עומדת בפתח
מאפשרת לרקום
חלומות ומקסם.
היא זקופה ויפה
חגיגה לעינייך
היא שלך
|
החללים שבי
סופחים פחדים
כאבנית המתגבשת
על גוף חימום שהתיישן
|
עוטה כסות כוהנים
עלית אלי
לסוך כפותי
בשמני המזבח
זבח תשובתך לקרב,
ואני סגורה ומסוגרה
|
רכון מרגלותי מגשש
באצבעות גרומות
זכר פיטמה נשכחת
נוף ינקותך.
צליל מיתרך מהדהד
שוזר מרקם חיי,
פרי ביטני לא היית
|
כשהייתי סוף סוף
נרדם וישן
אמא בדקה
אם אני נושם
|
דיוקנאות מעוותות מראה
דהויות זהות
ממוסגרות בשלהי החיים
פסיפס שברי זוגיות
בסדר חסר-רצף.
|
תמיד מספרים לי
המון סיפורים
על כלבים, בלונים
מפלצות ונסיכים
|
עודך מתהווה בי
וממני החוצה
לא באת,
שמונה-עשר ירחים
מפותל בי
על גדות הרחם
|
אך כשהייתי
מצד לצד מתנדנד
הרגשתי שאבא
למטה רועד,
הוא אמר: "אל תתנדנד
שב ישר או שתרד"
|
סך גופי
בשמנים ארומטיים
בסוכת הבדואי
על החוף
|
והארץ הרוגשת
ככברה מחוררה
בפצעי לחץ הזמן
האוזל
|
הים מלא עד פיו במים
חופים מלאים בחול
והשמים שמעל
צבועים לבן כחול
המלאכים רוחפים למעלה
למטה אנשים
חלקם חולמים ומקווים
רובם כבר מותשים
|
קמת ללכת ממני
ולא על מנת לחזור
עם ענף של זית
גם אם כלו המים
ואיך זה שאתה חג
מאז וכתמיד
|
כמו לאותה שחקנית
המשדרת מעל המסך
תמימות ילדותית
חפה מכל תחכום
|
הימים כתיקונם
אך לא יבואו על תיקונם
כי עולם כמנהגו נוהג
מה שהיה הוא שיהיה
עד לצפירה הבאה
|
תוים נושרים
מסולם מינורי
מפתחות תלויים
על עמוד
מיותם
|
נניח שהוא ימתח
את עור צווארה
נניח שהוא ירים
את חזה שידע
ימים של גאווה
|
לא שומע, לא קורא חדשות
רק רוצה כך, להיות בין סוליות
|
כאשר אתה חי באווירה כפרית, ובמיוחד בקיבוץ, אוזנך מורגלת
במגוון צלילים, ופרץ ריחות כובש אותך. בימי החורף אוזנך כרויה
לקול הגשם הניתך על עלי הבננות הרחבים, ששתלת בסמוך לחלונך.
המרזב, המזיל טיפות כמטרונום בלארגו, מהפנט משהו, או לחילופין
טורד שנתך.
|
עץ, רשת ברזל וצבעי פוליאור
|
זרימה מחשמלת, צילום צבע 30x20
|
צילום סטודיו. נופאישה. שחור / לבן. 20x30
1993
|
צילום סטודיו. נופאישה. שחור / לבן. 30x20.
1993.
|
צילומי נוף (נופאישה). צילומי סטודיו. שחור/לבן. 30X20 .
1993
|
צילום סטודיו. נופאישה. שחור/לבן. 20X30
1993
|
צילום סטודיו. נופאישה. שחור / לבן. 30X20
1993
|
|
|
אמור לי מי
חברך, ואם הוא
ערס אולי לא
אכניס לך מכות |
|
