|
"כמו חוף עייף אחר הסערה.
כמו עיר טבועה של אהבה זרה.
כחמוקים של ים
שחבוקים אצות רכות של נהיה.
כאשד של עריה,
גלים שחורים שאחריהם באים ונשברים
גלי הים הלבנים נותנים באור מלא
את הדברים המתוקים לעין
ומרים ללב.
עיר טבועה של אהבה זרה.
חוף עייף אחר הסערה."
מי אני?
עוד אחת לאוסף
שכותבת בשביל הלב
והולכת יחפה בחורף.
פרסתי לי חתיכת עוגה שהכנתי בבית, ואכלתי בעינוגים.
כשסיימתי את העוגה הסתכלתי בשעוני וראיתי שהשעה 16:00
"אוי, מאוחר!!" אמרתי לעצמי, "אני חייבת ללכת לבית של סבא
וסבתא, שלא ילכו לישון את שנת הצהריים שלהם ואני אתקע בחוץ".
|
...היא הייתה לוקחת את ארוחת ה10 שלה ודוחפת אותו לתיק שלה,
יוצאת לתחנת האוטובוס המובילה לבית-ספרה. העמדת פנים.
כשהייתה מגיעה לבית הספר הייתה נותנת לחברותיה ולכל מי שעמד
בדרכה ברכת בוקר טוב בליווי נשיקה. העמדת פנים.
בתחילת השיעור הייתה מוציאה קלמר מחברת ו
|
כאן, באותו מקום הסתכלתי בחלון על אותה נקודה בדיוק לפני מספר
חודשים, והיה לי טוב.
כל כך טוב.
הרגשת סיפוק שלא תתאור אף פעם בחיי. אולי רק עוד פעם או פעמיים
נדמה לי.
וכאן, באותו מקום בדיוק, עכשיו, אני מרגישה כל כך רע, כל כך
מתוסכלת.
כבר לישון אני לא מסוגל
|
אני מאמינה באהבה. ואתה? אני חושבת שבעולם הזה שמתיימר להיות
גדול, יש בנאדם אחד מסויים. במה אתה מאמין? אל תסתכל עליי במבט
המרוחק והמרגיז הזה! אני מדברת אליך.
|
היא אהבה אותו כל-כך. יותר מאת עצמה.
גם הוא אהב אותה, כל-כך. הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה. והיא
גם לא יכלה להפסיק לחשוב עליו, אבל היא כן דיברה עליו בלי
הפסקה.
|
היא השתדלה, ניסתה להראות להם מי היא באמת - לא את מי שהיא
מייצגת.
היא בכתה. מרוב ייאוש כנראה, כי היא לא הצליחה להשיג את המטרה
שבשבילה היא כאן.
היא צעקה, כי אף אחד לא שמע אותה, והתעלם ממנה.
|
השמש שוקעת לאט-לאט והופכת להיות יותר ויותר אדומה, כאילו היא
כועסת ומתרגזת על זה שהיא חייבת לשקוע, ללכת בעל כורחה, והלבנה
מחליפה אותה.
הירח כולו רגוע, והוא מפזר את אורו הלבן והצח בכל מקום, והשמש
נעלמה כלא הייתה.
|
אף פעם לא ניחשתי שאני זאתי שתהיה לה חבר
אני זאתי שתלך איתו יד ביד
אני זאתי שתיתן לו נשיקה בפה
|
ואני.
אחכה לו.
תישאר בי טיפת ציפיה.
|
זה משהו
שאני מרגישה כבר המון זמן
ושאני פשוט לא מצליחה להיפטר ממנו
אני חושבת שעוד הרבה אנשים מתחברים אליו
|
"עוברת עליי תקופה מאוד קשה, יוסטון", ראיתי את מיה מ'מיכאלה'
מתבכיינת לבן בדירה שלו ומבקשת רחמים.
"מטומטמת", חשבתי לעצמי, "מה היא מרחמת על עצמה, שתעשה משהו עם
החיים שלה במקום לעשן גראס ולבכות כל היום שרע לה ושלאף אחד לא
אכפת ממנה"...
|
הטקסט הזה נכתב על מישהי
שהיא לא יודעת את זה משם אבל היא מיוחדת לי
|
היה היה אלחנן בעל שיניים.
יום אחד השיניים של אלחנן נגנבו על ידי
קוף רדיואקטיבי.
|
"היה היה איש... האיש היה כסיל רציני... קראו לו סבא רוזו מכפר
פפרוזו.
סבא רוזו היה איש זקן מאוד ושמן, נורא נורא שמן.
יום אחד הוא החליט שהוא רוצה ללכת לגן חיות.
בגן חיות היו כל מיני חיות; פינגווינים ונמרים, עטלפים ואפילו
תוכים!
|
הוא לא בשבילך, הוא סתם גורם לך לבכות כל הזמן, ועושה לך חשק
למות.
כשאוהבים לא אמורים לבכות.
ובכלל לא אמורים להרגיש רע עם עצמך ועם העולם.
|
ברצף של כרונולוגיה
אני ואתה בטשטוש זמני
רגעים של אי שפיות מנצנצים
אתה לא ג'ואל ואני לא קלמנטיין
|
אמא הדליקה את הרדיו...
"לאלה שרק עתה הצטרפו אלינו, דווח על פיגוע בירושלים, ברחוב
קינג ג'ורג', כרגע יש מספר פצועים, אני חוזר מספר פצועים...
|
"עברתי ליד מקדונלדס ונגעלתי מהריח של האנשים הקפיטליסטים שצצו
מידי פעם עם גלידה של איזו ארגנטינאית אחת בשקל תשעים.
ראיתי במין חלון קטן כזה איך מעבידים את הערבים המסכנים שבמטבח
מאחורה. קצת מזעזע."
|
"היא לא הבינה שערב חג נועד למשפחה.
אנחנו בכלל משפחה?".
|
כל יום היא הייתה הולכת לבית הספר.
היא תמיד היתה קמה מאוחר, היו לה הפרעות שינה. היא תמיד שכחה
באיזה שעה השיעור מתחיל ולקח לה שעה להיזכר. כשנזכרה פתאום,
הייתה נלחצת ומתחילה להוציא בגדים מהארון בפאניקה.
|
הוא השמש שלה והיא הירח שלו
הוא הוורד שלה והיא השושנה לו
הוא האור בקצה המדרכה והיא המפלט שלו
הוא הגבר שלה והיא האישה שלו
|
אני חולמת
חולמת עליך
חולמת עלינו
חולמת על עולמות אחרים
|
כל התחושות נשכחו כבר.
כל הכאב נעלם.
אין כבר עוד מה להציע.
כל העולם נעלם.
התקטן.
ואיבד כל כיוון.
|
גם הים נסוג.
הערפל מתפשט.
|
הלוואי שלא הייתי כאן
הלוואי שלא הייתם מתעלמים ממני
הלוואי שלמישהו היה אכפת ממני באמת
|
the mysteries of my heart.
revelation of the spirit
|
קולה מחליש אותי יותר ממראותיה.
אפילו הציפורים באים להקשיב לפיוטיה.
ורק הוא ממנה נמנע, נרתע, בורח חזרה לים.
|
אני מפחדת.
מפחדת מהעולם, מפחדת ממך,
מהידיעה שאתה כאן.
תלך כבר!
|
אני קליפה.
משליכים אותי לרחוב.
כמו גרעינים במשחק כדורגל;
או כנמלה חרוצה המנסה לאכול.
|
"להב החרב המשסעת,
איך נפלו גיבורים?"
|
אתה קר אליי
הולך ומתרחק
אני מנסה להתקרב
אבל אתה מרחיק
|
אילו יכולתי להחזיר אותך,
הייתי צובעת את השמיים בורוד,
הייתי עושה המון ומדברת פחות
|
אני מחכה בפינת הרחוב.
הפנס מהבהב והאוויר סמיך.
משב רוח חלף על פני,
אך לא הרגשתי אותו,
כי אינני מסוגלת להרגיש.
|
לפני שאת הולכת לישון,
תחשבי עליי בחפוז.
תחשבי שהשארתי לך משהו טוב.
מתנה מהשמיים כלוחות הברית למשה מאלוהים.
|
התעוררתי היום והריסים החלו לנשור בקצב מסחרר
שורשים נעקרו מעומק הנקודות השחורות
וגופיה קצרה שהמתינה לקיץ בחוסר רוח שוב קופלה בגסות.
|
אף פעם לא חשבתי שאני יכולה להרגיש ככה, בקרירות שכזו.
אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להגיד לעצמי: "שיר, אין לך אבא".
יש לי אבא מבחינה מוחשית, פיזית, חיצונית.
אבל מבפנים, אוי מבפנים זה שונה.
סערת רגשות יש לי בפנים.
מבפנים איבדתי אבא.
|
תזרמו דמעות, תזרמו.
תרגישו חום שאני אף פעם לא הרגשתי.
דימוי,הכל דימוי.
זיוף.
צביעות.
|
לפעמים, לאנשים לא אכפת מכלום.
מעליבים, מקללים, מכים, דוחפים או פשוט לא ממש מתייחסים.
הכי נורא שהם עושים זה להתעלם.
|
אני לא מבינה.
לא מבינה איך אתם לא רואים את זה.
איך אחרים לא רואים את זה.
זה שקוף שרע לי.
זה שקוף שכל השנה האחרונה הייתה מסריחה ונוראית
ואתם לא מבינות את זה.
|
אני נוסעת ובדרך חושבת עליה. ועל הכאב. הכאב החזק שגורם
צמרמורת בכל עצמות הגוף.
הגעתי אבל היא לא שם... ואני בוכה מיואשת.
|
ואני מנסה לחשוב - איפה טעיתי? איפה החברה שלנו טעתה? איפה
הייתה התפצלות הדרכים, ואני בחרתי בדרך ללא מוצא? ומה יהיה
בעתיד? האם אני אמשיך לשבת ולחכות? אינני יודעת.
|
אף פעם לא יחסתי לזה משמעות.
לא חשבתי שזה באמת יכול לגרום לי אושר מזערי.
כמה שחיוך אחד קטן יכול לעזור.
|
ועל זה, רציתי להגיד לך.
תודה, תודה, ושוב, תודה.
על כך שהיית היחיד שגרם לי להרגיש רצויה.
על כך שאתה ידיד אמיתי .
|
אני מצטערת על הכאב שאני אגרום לך.
אני מצטערת על זה שאני מצטערת על הכל.
אבל לא היה לי פיתרון.
|
"אושוויץ 2004
המסע לפולין"
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
"לא אכפת לי"
הציפור של ח.
לוין |
|
