|
מילי היא ילידת 04.11.1972, הוריה ממוצאים שונים כך
שגדלה על בסיס של עירוב תרבויות. חייה התאפיינו
בטלטלות רבות שבהם היא עדיין עומדת בהצלחה. היא החלה
בכתיבה, עוד לפני התיכון, שם גילתה את החופש שיכולה
להביא כל מילה כתובה. אביה חזר לתשובה כשהייתה כבת
12, דבר שהשפיע על חייה וכן על כתיבתה. היא האמינה
מאז ומעולם, אבל כעת היא אינה בוטחת בקלות באנשים.
הקרע מבני האדם משתקף פעמים רבות בשירתה. כתיבתה
טעונה רגש רב, בד"כ כאב, המובע בעוצמה חזקה לעין
שיעור. אנשים אוהבים לחשוב שהיא חבויה מאחורי מסכה
ולה עבר לוט בערפל, האמת שונה לחלוטין, היא כ"כ
גלויה וכנה שלעיתים הדבר גובל בסכנת נפשות. הערפל
אינו המתפזר מדי פעם תוך כדי כתיבה, אין דבר שהיא
אינה מוכנה להגיד, היא לעיתים יוצרת ערפל, בעוונותיה
הרבים, על מנת שישאלו אותה לשלומה, לדעתה. דבר שמאד
קשה לה לגרום בחייה. היא מאד אוהבת לאהוב, לכתוב,
אנשים, בעצם כמעט הכל. בסופו של דבר ניתן להגיד שעל
אף כל הכאב, הפחד, חוסר הביטחון (שמעולם לא ממש
הוגדר), היא לא מאבדת תיקווה ואינה שוכחת לרגע (טוב,
אולי לשנייה כן) שהחיים הם הקומדיה הכי טראגית או
הטראגדיה הכי קומית שיש. לאחרונה, לאחר עידן של
חיפושים אינטנסיבים וחוסר סבלנות מרובה. היא מתחילה
למצוא את עצמה, ברגע אחד. אולי, בעצם, מעולם לא
אבדה!?!?!?!
הוא היה יושב בבית קפה עם כל המי ומי. עם סופרים אנשי רוח
ומשוררים, שדיברו על דברים ברומו של עולם בפילוסופיה,
היסטוריה, ספרות וגם פוליטיקה לפעמים. והוא ידע, לא בגלל גאווה
סרת טעם, אלא פשוט מפני שזו הייתה עובדה. הוא ידע, שהוא טוב
מהם.
|
אתה מכאיב לי התחננה אליו. מכאיב? תהה. היא לקחה את כף ידו
והניחה על ליבה. כאן, כאן, אתה מכאיב, נאנקה חרישית.
|
נמאס לי לנסות להבין את האכזריות שלך, לתרץ את המעשים שלך בכך
שלא הכל אני מבינה.
|
What you can do to find it
|
I scream but the silence is louder than my voice
I hold my tongue but the pain will not be silenced
|
בדרך שבה את הולכת
אין שקט אין מנוחה
בדרך שבה את הולכת
אין סליחה אין חרטה
|
הניחיני ואאחוז בשולי מעילך
וקחיני עימך אל מעבר לים
תנני ואתעטף בארגמן גלימתך
ושאיני הרחק הרחק מכאן
|
אני מתחבא בארון במרפסת
ושם בחושך מתחת לפוך
אני מדמיין לי עולם הפוך
|
ובכל זאת אני חיה וקיימת
ואפילו חזרה לליבי התיקווה
שלאחר הבערה הצורבת
תגיע גם אליי אהבה.
|
|
|
"בקומך בבוקר
משתנך, פו" אמר
לבסוף חזרזיר-
"מה אתה אומר
לעצמך?"
"מה יש לארוחת
הבוקר?" השיב
פו. "ואתה,
חזרזיר, מה אתה
אומר?"
"אני אומר: מי
יודע מה יתרחש
היום."
פו הניע ראשו
מתוך הרהורים.
"אותו הדבר,"
אמר.
(פינקי חוזרת
קצת לילדות) |
|
