|
ילידת חורף 90....בראש שלה רק חלומות, שלעולם עוד יש
תקווה להיות טוב יותר, היא יודעת שאין בלתי אפשרי
ושהוא בדרך כלל קשה להשגה...
היצירות עליהן אני ממליצה:
-בדרך למטרו
-נגיעה של אושר מהולה בעצב
-דמעות מאופקות
כשעברתי ליד הקיוסק חשתי שלטשו בי מבטים.
זה היה כבר אחרי ולא היה לי אכפת. למרות זאת אי אפשר להגיד שאי
האכפתיות שלי הייתה מוחלטת, כי לא לגמרי התגברתי על כל מה שעבר
עליי, הפצע עדיין לא הגליד.
|
החלטתי אז לצייר בעקבות השעון הנוזלי וציירתי בנאדם נוזל. כמו
הזמן שאין לו ערך, גם לאדם אין שום ערך, הוא נוזל לנו בין
האצבעות. האנושות כולה נוזלת לאלוהים בין האצבעות.
|
היא תמיד הרגישה אשמה.
למורה שלי בספרות בימי התיכון היה מבט ריקני. כשהעבירה לנו את
נושאי הלימוד היא הוסיפה רגש שהגיע מהלב, כי דרך העיניים
בודאות לא היה שום דבר.
|
לחבק אותו חזק שיבין את הרמז, שלא יהיה לו ספק בכלל. אחרי זה
להביט לו ישן באישונים, לראות את ההשתקפות שלך בעיניו ולא
להגיד כלום.
|
וזה שוב היה עוד יום שהתחיל מכוס קפה מתוק, המשיך לשיעורים
המייגעים בבית הספר והסתיים לבד במיטה. לא הצלחתי להרדם,
מחשבות התנגשו אחת בשנייה ולא נתנו לי מנוח.
|
אז מי אמר שהכל מתוכנן מראש?
הנה התרמיל מונח לו על הרצפה, מחכה שאני אעמיס בו את כל הדברים
ואסחוב אותו עד לתחנת האוטובוס. אחרי זה אניח אותו במקום זר,
בין אנשים זרים. פעם הבאה ששוב אראה אותו כבר יהיו עליי מדים
וזרוע נפוחה. בסופו של יום אהיה כל כך עייפה לסחו
|
רגלי הימנית דרכה על פיסת המדרכה שהובילה אל המטרו. גשם טפטף
ולא הייתה בידי מטרייה. הרגשתי את הגשם שהתחזק עם כל צעד
שפסעתי.
|
אני יושבת על הספה, ידיי עוטפות את הרגליים ומביטה במבט ריקני
לעבר הטלוויזיה. שוב חדשות, שוב אותם ידיעות שגורמות לך פשוט
לבהות באוויר ולא להאמין. לא להאמין איך בני אדם חוללו דבר
כזה, איך מאפשרים לדבר כזה לקרות.
|
לגעת. להעביר את התחושה שלך למישהו או למשהו. להעביר זרם של
חום מהול בחספוס של העור לאורך שניות. לתת ממך ומנגד להשאיר את
זה שלך. ללטף, להגיד בלי מילים את הרגשתך. לחבק, להרגיש שהרגע
הזה יישאר כך ולהרבה, ואז להפרד בלי אפילו להודיע מראש.
|
לא, רק אל תגיד לי שנגמר הזמן. אני קיוויתי שתשאר עוד קצת, יש
לי כמה דברים נוספים לספר לך. אז חכה עוד כמה דקות. אתה יודע,
יש בתוכי אש שכל כך רוצה לפרוץ החוצה, אבל בין לבין גם יש
מחסום שלא נותן.
|
החיים שלי לא מרגשים. יש פה ושם כמה פלאשבקים מרתקים, אבל גם
אז, שום דבר שיהיה מספיק מעניין כדי להכנס מינימום ככתבה
בעיתון מקומי.
|
זה הסוף. נגמר. אין ציפיה למשהו חדש, פשוט חושך בעיניים.
השרירים כבר מזמן לא מתפקדים, הדם התייבש וכך גם הדמעות.
|
מתי תביני שאת מיותרת
שאינך רצויה בחיקי
בדידות, איתך איני מאושרת
ואת פחות מאושרת איתי
|
סלחי לי על שחרבתי עולמך
ונתז דמך על האספלט הקר.
|
אתה נסחף אל תוך מבוי סתום
הגבולות שלך מטושטשים
הדמעות עוד ימהרו להגיע
ולזלוג על הכבישים
|
הלאן אלך
אוביל רגליי
אל אפלה
או אל אור יום
|
אני אלוהים
נעים להכיר
אולי שמעתם עליי
בכפר או בעיר
|
ואני לא באמת כאן כשאת כאן
כי אם את כאן
אני מתנדפת ברוח הים
|
היא נוטפת ממרום גופי
יעדה מובטח מראש
היא גולשת על עורי
בהחלט יש לה ממה לחשוש
|
אם נדרוך אז נדע שהיינו
שעשינו, שלא ויתרנו
אם נדרוך אז יהיו שידרכו אחרינו
שילכו בעקבותינו
|
תפנה אליי כשאני מדברת
אל תעמיד פנים שאני לא כאן
חסוך ממני משפטים שוליים
זה לא רק אתה בעולם
|
לוח שחמט
עליו חיילים
עומדים בדום
כמו סרגלים
|
את עוד ילדה
הוא אומר לי
יש לך זמן לגדול
אז אני מרימה עליו את הקול
|
רגע, מעצור
מבט רחוק ננצור
|
אמנם צחקתי
אבל ידעת שאינני
|
Close those curtains
This sunshine makes me blind
I want to cry in the darkness
To let it go outside
|
נמסים אל תוך מי מעייני
הצלולים כעין נמר,
השוטפים פצעים
המגלידים-
אותם.
|
בוקר
מסתובבת עם מבט נאיבי
ידיה שלובות
והפסיעות קצרות
|
טפטוף דרך נקב
על אדמה שידעה סערות
נותן לה את תקוותה האחרונה
בעוד השנים חולפות
|
מתרוקנת מהאשמות
וזורקת את כל מה שלא רוצה להחזיק בתוכי
|
טל נוקש על חלוני
מבקש לחדור ולהטביע
אבל אני מוגן או סתם פחדן
איני מוכן
|
לזלול בתאווה
לנגוס בלי בושה
|
אוויר מבושם בריח הגשם
שמיים צבועים באפור
ילדה עם מטריה בידה
הולכת ומביטה לאחור
|
הכל כמעט נכון, כמעט מושלם
אבל לא.
יש משהו שנשבר,
יש משהו שנגמר
|
מכחול המצייר עצות
יודע טוב ממני
מה פשר התחושה הזאת
הבוערת
|
לא
את לא תביני אמא
כשאגיד לך שלא אוכל לעשות אותך מאושרת
לא
את לא תביני אותי
כשאגיד לך שאני אחרת
|
עורך נחרך
נשמתך משמיעה זעקתה
מעינייך זולגות טיפות מלוחות
והאדמה נותרת אימתנה
|
כל שיר הוא שיר שנובע מעצב
אחרי מבול של דמעות.
הצחוק מגיע אחרי
שכל המילים כבר כתובות.
|
אני סתם אחד שמשתוקק לדעת אותך
לגלות אותך מבפנים
לנגוע בקצות שערותייך
ללטף לך את הפנים
|
יתכן שבילדותה קולה השמימי
בלע חושך הסמטה
|
לא ידעתי למחות את הדמעה המתדרדרת
אשר חשפה את רגשותיי אל מול זרים
|
מחשבותיי מעופפת ברוח
ובין רגע הכל מתחבר
|
לא יודעת איך לגשת אליך
איך להביט בך מבלי להשפיל מבט
לא יודעת איך לרמוז לך בלי לגעת
ואיך להבין ממך רמזים
|
אף פעם לא התחשק לך
לטרוף את שפתיי כתותים טריים
|
ידיי טיפסו במעלה המיטה
הסדין נגרר תחתיי
יכולתי לראות את עינייך עצומות
כמלאכים שהגיע שנתם
|
שקט פה למטה
אין רוח חיים
הכל כאן לבן
אין כאן צמחים
|
כולם סביבי שחקנים
ואני המושיעה השפויה, בסנה הבוער
שולפים לשונות לדו קרב סוער
|
הפילי מבטך
אל תוך אדמה בולעת
הקשיבי לשקט הרועש
ותביני שאת יודעת
|
עומד מולי
יציב, אימתני
כביר בניגוד לאחרים.
|
לעטוף את כל הזיכרונות
בעטיפה של לבבות
לשכוח או לזכור
זה לא חשוב
|
המתיקות שהובטחה
האהבה שלא הייתה
הזיכרונות הבלתי נשכחים
ההתקדמות אל חיים אמתיים
|
I passed the dusty road
looking for un-known goal
my face were covered mud
|
סמן לי את הדרך
באבנים קטנות
אני כבר אמצא אותך
בקצה
|
אפופה בתוך תוכי
לא מוצאת דרך נכונה
מתרסקת תוך שניות
לפעמים ללא סיבה
|
דמעות מאופקות אל האספלט אינן זולגות
הן מוחזקות בכוח בתוך הכאב, היגון
|
בשנייה אחת שורפת
אחריה רק זיכרון
משאירה את חותמה על גופי
ואת החום
|
לצפות בשקיקה לעוד שיחה ארוכה
במשך היום כשהשמש בדום
לדבר על הכל בלי לדאוג לשניה
כשהלבנה מופיעה
|
צחוק מלגלג
כבר לא נשמע
נאטמות אוזניי
ורק אתה שומע.
|
אני שומעת שריקה
צליל גבוה המסתנן בין השיניים
רוח קלילה וחמה בין שפתיים
סתם שריקה
|
מלטפת את נשמתך בתוכך
מנשקת את רוחך
מדמיינת את גופי עטוף בגופך
אובססיביות שכזאת לא הייתה
|
את הולכת לך
כולך זורחת
מעיפה מבט תמים לכל עבר
ויודעת שכולם לרגלייך
|
רק תראה לי את הדרך
אל הסוף בעדינות
ונרגיש כמו מלכה ומלך
אולי ליום אחד
אבל גם יום זה לא הכל
|
על מלחמות דיברנו
היו הן לשווא
נפשות שהלכו
לא חזרו
|
אני שואלת את אלוהים והוא עונה לי
לפעמים, בחלומות או ככה סתם
אני שואלת למה העולם כזה
ולמה ככה
ולפעמים אין לו תשובה..
|
עיניים עוקצניות, מביטות בי בכעס
רואות את אשר אני לא רואה
אומרות לי ללכת, כי אני לא שייכת
ומשגיחות על מה שאני עושה
|
אני עומדת במרפסת
רוח נושבת מכיוון צפון
ומעבר לעורפי, בתים ורודים
הם לא ידעו
|
אתן הייתן המשענת, הכתף
ברגעי משבר ומצבי בדידות
|
אל תתנו לרגש לסחוף אותכם
תאמינו לי, אל תגיעו לשם
המקום ההוא יכול להפנט
הוא יקסים ואז בין רגע ימוטט
|
מעוף הנץ
נותן לי כנפיים
אני בורח אל מקום של בחירה
אל מקום חופשי, לא מוגן, מסוכן
|
סבלי גובר על כל טובות חיי
סבלי אורב לי בדרך
דמעות זולגות מתוך עיניי
דמעות בוכות, כואבות
|
הסמטאות לא יכולות לשאת
משא כבד
אינן פתוחות לרווחה
שם נשמעת צעקה
והיא מהדהדת בתוכה
|
הוא נמצא שם
בין שתי מדינות
שחוצות רק שמיים
|
כשנשמעה הצפירה
ועמדנו דום כחיילים
לא עבר בי כלום
|
אל תדאג
הנך בטוח
אך וודאי
הבטחון אינו וודאי
|
חיוך מדומה מצטבר על שפתיים
רשרושים של נייר מתקמט
העובר מלמטה בועט בבטנה
של האם העומדת ללדת
|
את אשר רואות עיניי לא אגלה
רק אומר שהן מביטות אל מול תהום
|
תכבול את זכרונך באזיקים
ותזרוק את המפתח לאוויר, שיתמוגג
ותחייך חיוך אחרון,
כי ברגע הזה הסגרת את זכרונך למאסר עולם.
|
אל תברח אל מקום ממנו
לא תשוב
לא אראה אותך שוב
לא ארגיש את ידיך עוטפות אותי
|
לחייך לנוכח היותך, חיוך תמים. שפתיים קעורות ולא מובנות,
מרמזות מעט ועדיין איני בשלה. לא תמיד הבנתי מה רציתי, לא תמיד
ידעתי מה יהיה, דברים קרו, השתניתי, גדלתי.
|
אמנם השקט אופף אותנו ומכניס אותו למעין אופוריה, אבל אין אחד
שיבטח בשקט המאיים הזה. מעבירים מפה לאוזן על מלחמה קרבה, "עוד
מעט, עוד מעט תראו שהמלחמה תפרוץ", אומרים ושותקים.
|
|
|
איך בא לי להיות
זה שמחליט איזה
סלוגנים טובים
ואיזה לא...
פודל תפרן אבל
לא יודע שזה
שמאשר את
הסלוגנים יותר
תפרן |
|
