|
האיש שכתב את הסיפורים היפים ביותר בעולם גר לבד, ולא היו לו
חברים. כלומר, היו אנשים שבילו איתו והזמינו אותו לכל מיני
מקומות, אבל הוא תמיד חשב שהם לא באמת חברים שלו. הם לא רצו
לקרא את הסיפורים. הם אמרו שזה עושה להם מצב רוח רע. וגם צחקו
עליו. צא מהדכאון, אמר
|
"...הוא הרים את האקדח אך האקדח נזל חזרה לריצפה, משאיר אבק של
כדורים בתוך אגם פלסטיק נוזלי..."
|
יש אי שם ארמון ענקי מקרח, וגרים בו האנשים שכבר לא יראו את
השמיים. הם הגיעו לשם בדרכים שונות והם לא יעזבו.
|
"מבט.
הוא נראה מפוחד. מודאג. עצבני.
גבר כבן ארבעים מפזר באיטיות מבטים מהירים מסביב..."
(מרץ 2001)
|
שיקרו לו. אין כאן 72 בתולות. אין פה כלום, בעצם. וקר.
מעניין מה היא חושבת עליו עכשיו. אריה. אמיץ. שהיד. בטח מראה
את התמונה שלו לכל החברות. לא כל אחת יכולה להתגאות במישהו
שהקריב את עצמו למען המולדת.
|
שתיקת המוזות החלה בוקר שרבי אחד.
סתם ככה, בלי הזהרה, בלי אולטימטום ובלי הפגנות, המוזות החליטו
לשתוק.
|
אור כוכב מלווה את הצמד בדרך הביתה
אור ירח מאיר לו, ולה - המאיר אור אחר?
ואני, בדרכי הסלולה אל האור שלמטה
אשאירם מאחור במעופי לנאון הזוהר
|
לפעמים יש את המנגינות המדכאות האלה שאני ממש שונאת. כשהן
מנגנות, בא לי לשבור את תיבת הנגינה. פשוט לזרוק אותה על
הריצפה. או מהחלון. זה לא ממש משנה. ואז אולי תהיה לי תיבת
נגינה חדשה, שיהיו בה רק מנגינות יפות. אבל אולי תהיה לי תיבת
נגינה חדשה, שבה לא יהיו בכל
|
קרני שמש מהססות של שחר שפכו אור על שדותיה המוריקים של
סיציליה. הגשם של אתמול שטף את עקבות הדם שריצדו על כר הדשא-
מזכרת בת חלוף מהידידים. אולם לא כל מה שהשאירו הידידים נמחה
עם גשם ראשון.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
כשמונה הכניסות
לדפיוצר עולה,
ומונה הכניסות
ליצירות נשאר
קבוע, אני מקבל
את התחושה
שאנשים נכנסים
לי לדפיצר,
רואים איך אני
נראה, ומיד
ממשיכים הלאה,
זה די מעליב!
צרצר. |
|
