|
אני הוא קול ההגיון
אני הוא סוף העתיד.
מיזנטרופ, לא יחיד. אבל כמעט.
שמונה בערב. ירוק.
זינקתי לעבר החלון כדי לצפות במשחק כדוראוזן בין שני חצילים
שיצאו מגדרם כדי לבעוט אחד לשני באוזן בזמן שארנבת ברנבת אוכלת
את אחד מהם אך התריס היה סגור ולא יכולתי לראות כלום.
|
היא ישבה שם, דוממת,
לא אומרת מילה.
פתאום, ראיתי אותה.
היא קרצה לי.
|
אני רואה ציפור, עפה, ויושבת על ענף.
גיבוב של שטויות אחת, אחרי, השנייה.
|
כאשר יושבים על כסא הנדנדה במרפסת של סבתא, לא משנה איזו סבתא,
וצופים במלפפונים שקטים שמדדים ברחוב על אצבע אחת בגלל מלחמת
העולם השנייה, רואים מראות מפחידים (טעות תחבירית?)
|
היא עמדה בפתח הבית
מחייכת משהו.
מחייכת.
עלה פעור, הכניסה את המפתח בחור של הדלת, סובבה, ופתחה.
|
ארנבת יוצאת לגמלאות. זה לא מצחיק.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
הי תינוק, תביא
נשיקה.
המרגל הלא מועיל
שכנראה לא הבין
את המשמעות
בנישוק
תינוקות.
מתוך הקמפיין
שלו לממשלה |
|
