|
אולי היא סתם חושבת שהיא מכירה את כל העולם ויודעת
מה הכי טוב לכולם. אולי היא רק מנסה לשרוד את העולם
הזה. אולי היא לא יודעת שהיא אבודה.
היא סיפרה לי שהיום ט' בסיוון, ותעודות מקבלים בה' בתמוז.
באמת שלא ידעתי את זה.
|
אני לא זוכרת באיזה צבע היה השולחן... אני חושבת שהוא היה
ירוק. כשיושבים מתחת לשולחן לא באמת זוכרים מה הצבע שלו. אתה
יודע מה כן זוכרים, אבא? זוכרים את הקור.
|
ואז היא ראתה אותה. ילדה סוג ב'.
כמעט יפה כמוה, אבל לא.
כמעט חכמה כמוה, אבל רק כמעט.
כמעט מושלמת כמוה, אבל בעלת פגמים.
|
כן, שלושה לילות רצופים והריח היה לבן ושלם. כמו המעגלים שהיא
לומדת עליהם בשיעור טריגונומטריה.
|
והנה זה מופיע, בבשר החי, טיפות אדומות ויפות שהופכות אט אט
לנהר של דם זורם ונוזל. הכול שקט לך פתאום. ברגע זה את שלווה.
אמיתית. כנה. יפה. כן, ככה את יפה.
|
כי אם לא היה בה את הפחד הזה אולי היתה עושה דברים גדולים
יותר, דברים יפים יותר... אולי היא היתה מדברת עם הילד ההוא
שישב שם. לא שהיא גילתה בו עיניין מסויים, פשוט - היא רצתה
לדבר, לא רצתה להיות לבד.
|
אולי אם תשבי יום אחד ותספרי את הכל, את כל חייך, אולי אז
תביני שאת בכלל לא מתחברת לאותם הרגשות שצרחת על הדפים כל
השנים האלה.
|
וכל יום, בחמש בצהריים - אבא מכה את אלוהים.
|
להסתפק שם בעצמך
בין האפר לאבק
כשאתה נופל
לבד
|
סתיו חכמה, ככה כולם אומרים.
סתיו יפה, רק כשהם רוצים.
סתיו נהדרת, כל עוד היא רחוקה.
סתיו מפגרת, כשנמאס ממנה.
|
מנגינה יפה ברקע
את מרגישה כל תו בגוף
חלש ונשבר
כמו מקל
|
ואלו פיסות קטנות של חלום שנופלות עכשיו
לא ערפל, לא עננים.
|
לא מקשיבה, רק שומעת
לא רואה, לא יודעת.
|
זה כאילו שהזכרונות הרעים חתמו קבע בתוך הריאה השמאלית שלך.
זה מקשה על הנשימה.
|
למה בכל פעם שאני חושבת שהם הלכו - הן חוזרות?
ואולי הן חוזרות חזק מתמיד.
אולי כדי לכפר על הזמן שלא היו כאן.
|
תודה לאל שנבל הכרמלי מת, ואביגייל ודוד התחתנו - ועכשיו כבר
אפשר להפסיק לדבר עליה.
|
לפעמים אני מרגישה כאילו אני סופה
סופה גדולה ועצומה, שאפילו נוצה לא יכולה להזיז.
|
הגלויה נמצאת עם שאר הדברים שהבאת לי - בתוך קופסה מתחת
למיטה... וגם אני אגשים את החלום שלי - זה כבר לא יהיה איתך.
|
|
|
ציון, ציון,
ציון הלו? תשאלי
הלו? תשאלי
לשלום מתקשרייך |
|
