|
בדרך לשם אני מחייכת. הרגל על דוושת הגז, וסיגריה תלויה בצד
הפה. כן כן, ככה בדיוק כמו בסרטים של האחים כהן. מבט מרפרף
לעבר מחוג המהירות, אומר לי שאני עוד רחוקה ממה שמותר...
|
היא שוב חוזרת להכרה. עיניה מתרחבות בפחד למראה החדר המוכר.
עקצוצי הספה המחוספסת תחתיה, מזכירות לה שלא עבר הרבה זמן מאז
נשכבה שם.
|
ומתוך התרדמת,
מתעוררים להם חושי.
לאט לאט ובחשד לא מוסתר, מתמתחים דרך שרירי הלב. מפנים מבטם
ימינה ושמאלה בתמיהה. מי זה שהעיר אותם, ומדוע? מנערים מעליהם
אבק מצטבר של פסימיות. ותוהים, מה להם,
ולי,
כאן,
באור שכולו רך?
|
|
|
יום אחד כל
הלחצנים של
הטלפון עשו
מסיבה.
פתאום סולמית
שומעת צלצול
בדלת, פותחת
אותה ורואה
נקודה קטנה.
"הלו סולמית",
אומרת הנקודה,
"את לא מזהה
אותי? זאת אני,
כוכבית. שמתי
ג'ל."
אפרוח ורוד חולק
זכרונות מהמוסד
הסגור |
|
