[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מיקה אופק

אל היצירות בבמה האהובות על מיקה אופקאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי מיקה אופקאל היוצרים המעריכים את מיקה אופק
ילידת 87 קרעי נשמתה.
ילדה אבודה. אני מתבוננת בה כבר שנים, בוחנת את
התנהגותה. צופה בחייה מהצד. לפעמים רואה חיוך עייף
ניגר משפתיה. אך עיניה תמיד עצובות, מעין "עצב
מתוק", אני שומעת את המילים מהדהדות בראשה. היא
אוהבת את הסבל הזה, סבל רגוע, שקט.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
חוסר אונים
ומתי אצליח להתנער ממך, מריח הגוף שלך שעדיין שולח אותי להקיא
את נשמתי, משמץ ריח הסבון שאני לא יכולה עכשיו לסבול שנותר
מהול בזיעה שלך, האם התקלחת לפני שאנסת אותי?
האם עשית את זה בשבילי? במעין מחשבה מטורפת וחסרת הגיון שאם
תתקלח תהיה יותר נסבל עבורי?


לרשימת יצירות השירה החדשות
הרהור
הוא מחבק, ואת מתכווצת,
פוחדת שהוא יעזוב,
הוא כבר נגע בך, גם אם לא רצית

בדידות
יום מעונן וקצת סגרירי
יום שקט וקצת אפרורי
לרחוב היא יצאה לבושה במעיל

אחוזה בסיגריה ועל עקבים
איפורה מרוח לכל הכיוונים
ניכר שבכתה הרבה פעמים

כמיהה
השוט מונף, השקט קורע
ואת? רק שותקת

כעס
מבקשת רשות לחבק,
מבקשת רשות לנשק,
פעם אחר פעם ואני כרגיל מרשה,
נהנית, אוהבת ומצפה.

אהבה
עד כמה שקט יכול לחדור פנימה?
עד כמה כחול יכול להרגיע נפש רגוזה?
עד כמה חיבוק, יכול להמיס קרח של שנים ?

אהבה
לא קל לכתוב כשהאצבעות רוצות לגעת בגוף
לא קל גם לדבר כשהשפתיים כל כך רוצות לנשק

מתמכרת למגע
ידיי מטיילות על גופי,
אצבע רטובה נכנסת
משחקת קרוסלה בעצמי.

אני רק אומרת
חכי עוד דקה. ספרי עוד שנייה.
הגל הזה יעבור את השיא ויתנפץ
לאלפי רסיסי מים לבנים
אחריו, יהיה הים צלול שוב.

געגוע
מסתכלת על הגעגועים שלי מחייכים אלי,
מלטפת את השיער הכהה, רך
מתחת לאצבעותיי.
מנשקת את השפתיים החמות של הגעגועים שלי
כשהם עוצמים עיניים להתנשק איתי

מצב
געגוע רעב
כמו חתול מיוחם
ברחובות ת"א
זועק את רעבונו לעולם

ארוטי
פרח בשר אדום מציץ
לא משמיעה הגה מלבד צלצולי עדיי אזיקים
ואנחות שתוקות

מחאה
-עמוד ענן על גב גמל
ראש נופל, לחי שרוטה
אקדח מעשן מול עין רטובה
כתב צידי, פקודה זרוקה.

געגוע
מחפשת את הריח שלך בעיקול המרפק שלי,
שם הוא נשמר מקץ יום לפחות
מחפשת אותו בספריות העבשות של הזכרון שלי
ובמדפי הסופר-פארם.

תחושתי
מעולם לא חוויתי עונג
של ללכת לאיבוד
מעולם לא רוויתי אושר שזורם
בגוף
כמו דם של אור

אכזבה
הסכר נפתח
וכל הגוויות הללו נוחתות על פניי,

יין
הידיים שלך על כולי והפטמות שלך מציירות לי בקצף על הגוף
מסתובבת אליך, ואת כל כך חלקה.
פוקחת עיניים לפגוש את שלך
טורפת את השפתיים שלך

הרהור
חלל חשוך וריק
צללים מטפסים על קירות
מתכות על רצפה
פנים המומים

ייסורים
תאונה גדולה, שרפו השמיים
צבעים של ארגמן
גשם, החל ליפול
על הקריסטל

יין
הנשימות שלנו מתאחדות,
הדופק, אחד.
לאט לאט מתיישרים הקמטים של המתח
לביחד
שקט

אכזבה
מזייפת,
מתרוקנת,
מרוקנת.

מלאך שחור, עלה למעלה
פרח נקטף.
נרות כבו, נרות חייו.
ומי יהיה פה עכשיו.

יין
בלילות הקרים, היא תבוא אליי,
תאחוז בידי ותיצמד לגופי,
תשתה מדמי, מנוזלי תאוותי.

הרהור
חלב פנים
מיד נשפך
לנקות את כתם התפוז
את הברווז

תחושתי
לראות את האדום מקבל נפח,
המילים מצטיירות אחרת,
ויש למילים פתאום ריח
שלך.

אהבה
כשאני שומעת את קולך
גופי מתחדד
צמרמורת זורמת בתוכי
חיוך עולה על פני

הלל
מציירת אותי ואותך
מתחבקות
חיבוק נצחי
ביום שטוף שמש

אהבה
זוחלת לך אל תוך העור ומסתתרת בך בפינה מוארת

געגוע
הבזק נקי של אור,
נשחק,
בין קמטי העור המסורבל,
והכיסוף מזמן בזמן
ללא מנוחה.

געגוע
אתה ניגנת עלי,
נגיעות
שגרמו לי לצעוק, לגנוח, להתחנן לעוד,

בדידות
ואני בכיסוי עיניים,
קשורה לחבליי,
נעה עימם,
הם המכתיבים את תנועותיי.

אינטרוספקטיבי
כל פעם כשאת מתחילה להתפרק לי,
אני מוצאת עצמי רצה סביבך עם שפכטל חלוד,
מנסה לסתום את החורים,
את המקומות שהספקות בך, בי ובנו
פתאום מחוררות בך סדקים,

בדידות
באתי אליך עטורת שריונות,
מחצרצת בכזבים
מנפנפת בנשק האור,
כמו אינדיאנה ג'ונס אידיוטי.

געגוע
מסתובבת עטופה
בך.
לובשת אותך כמו פרווה,
של ענן צמרירי

אמונה
הבט אחורה, ראה
איך אני מדדה אחריך
בבקשה האמן לי
האמן לי שאני מנסה

אמונה
סבב החוטים האופף את עיניי
כחוטי סאטן עבים, על פניי
לאן אפנה לא ידעתי,
והשחור סביב לא זז.

עצב
חבית הבירה רק החלה,
בראשי, הלמות העלים,
הצ'ייסר לא נגמר,
גופי זועק לעוד, מתחנן,
מוחי רוצה לשכוח.

כמיהה
שיער מפוזר
נטולת מחסומים
עטופה בכאב
עטופה

הרווה צמאך בי
קח ממני חום ואהבה
יש בי די

אהבה
ואכל לומר אהבה
ואוכל לומר חיים
כי בך מצאתי מנוחה
כי בך אהבתי.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
זכרונות
לאט לאט לקחתי אותך אלי: קודם ריח הבושם, שמהלתי בריח החדר,
ואחריו ריחך.

כמיהה
אחת לאחת משתחררות צבתות הקור שלפתו את הראש כשומרי ראשם של
המים ומניחות לו במצוות אדונם. הגפיים מתרככות, הריאות מצטרפות
לסימפוניה ואפשר לנוע קדימה.

ביקורתי
זו אמורה להיות מכאניקה עדינה של גוף. שירת הפוריות הנשית
שניגרת החוצה באצילות. דמעות אדומות של ביצית נטושה, דמעות
שני. זה אמור לקרות בשקט, בחשכת גוף בהחבאות אל הכלים.

הרהור
הכי הייתי רוצה עכשיו שתהייה במצב הרך שלך. במצב הנדיר הזה שבו
האבן הזו שעומדת אצלך במרכז הגוף מבפנים נעלמת לה קצת, הפנים
מתרככות ופתאום רואים את העיניים והם לא רדופות.

זכרונות
לפעמים כשאני מבשלת, אני נרגעת, אני עסוקה במשהו הגיוני, משהו
שיש לו ריח, תחושה, טעם, מראה, משהו שלא יכול גם אם מאוד ירצה,
לצעוק עליי. ואז אני מתחילה לא לשמוע, לא לראות, אני שוקעת
בערבוב, בלישה, בתבלון, אפילו בהשגחה על הסיר/תנור.

הרהור
יצור מוזר הוא העצב.
גורם ללב שלי להראות כמו קצות אצבעות שהושרו המון המון זמן
בתוך מים. מכווץ וקמוט עם כחלחלות לא בריאה.

הרהור
הרופאים אומרים כל מיני דברים, וקשה להבין אותם, במיוחד שחצי
מהזמן מנסים להאמין שזו את, שזה קורה לך... ואני רק רואה אנשים
מסביבי מתפללים, קוראים בספרים הקטנים, מרימים אלי מדי פעם את
העיניים והרחמים נשפכים להם מכל חור.

אהבה
כמה נעים הרטט הזה בידיי שגורם לאותיות להתגמש על הנייר,
לחפצים לגלוש אל הקרקע, לצמרמורות להתכווץ על גווי ולגווי
להימתח ולהתקפל. כמה נעים הרטט הזה המרעיד את שמך על שפתיי
בעונג שורף בהברה אחת עמוקה שסודקת את עורי, מקיזה טל ארגמן
כנשיכת מחט דקיקה.

הרהור
שורות זה כיף. מישהו כתב משהו כתוב, ואפשר לקרוא שורה אחרי
שורה, לחבר את הסימנים, להבין, לצייר תמונה, לקבל מושג ולהוסיף
עוד פיסת מידע. אבל אם המישהו שכתב הוא מישהו שאתה מכיר, ואם
מה שהוא כתב מיועד אליך...

חוסר אונים
רק אתה יכול לעשות ככה שירד גשם עכשיו. אני רוצה להריח את
המבול, להקשיב לנקישות רועמות על הוויטרינה הענקית. כן, כשהיום
שטפתי אותה כמעט החלקתי החוצה. תעשה ככה שירד גשם. כל האבק הזה
שהצטבר תחת בגדיי. תעשה ככה שירד.


לרשימת יצירות המוסיקה החדשות

נסחפת בים, בזרם האין סופי
מחכה, מצפה, שאולי תחזרי
אך את בשלך, והווריד כבר שחור
במיטה לבנה, עם סדין כחול




אני יהרוג את
אמא אם היא שוב
פעם תוליד אותי!


תרומה לבמה





יוצר מס' 25618. בבמה מאז 30/8/03 1:55

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות למיקה אופק
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה