|
כולם חולמים - חופה, קידושין,
שמלת כלולות.
כולם חולמים - אהבה, בית,
משפחה.
כולם חולמים - השכלה, מקצוע,
פרנסה.
כולם חולמים - הצלחה, זוהר,
תהילה.
כולם חולמים - חו"ל, כרטיס טיסה,
נופש.
כולם חולמים ורק אני לא,
לא נרדמת.
לוחשים מנגינות נעימות, אהבות אחרות
|
כשגיליתי אותך לראשונה עיניי נצצו,
נדלקתי וכמוני כמוך.
|
לא רציתי להקשיב לה
לנפש,
זאת שיודעת הכול
זאת ששוכנת עמוק עמוק
אי שם בתוך הגוף.
|
חושך זורח מכל מקום
נשאב אל תוך גופי הרדום.
|
ואנשים אחרים, חדשים שיבואו
שאולי לא ארצה,
לא אקח
לא מסגת
|
לא ידעתי עצמי בשתיקתי,
האמנם, שתיקתי מחפה על עצמי
|
לחשתי בעינייך מבט,
ובידייך אמרתי דבר.
חלפו דאבותינו,
שקע גם הגשם
|
בלילה הזה,
הרכנתי ראשני בין שתי כתפיים דלות,
ליטפתי גופי,
חיבקתי בשרי בשתי זרועות,
ביקשתי מלבי לצאת מגופי העירום,
כביום היוולדי
|
ואם היית נשענת בין עננים,
ולא חוזרת,
הייתי מאושרת?
|
כשאימא תשוב מן המתים,
אתרסן ואירתם לרחמה,
כמו לידה,
שבויה.
|
הבובה הרקומה
מחייכת ללא הרף,
בלתי נסבלת.
|
הייתי מתאהבת אם היה ביכולתי
אבל אין הוא מבחין באישיות הבלתי קורצת שבי
|
יום אחד גם אני איעלם
כסופת חול חולפת,
|
זורקת דמעה, ועוד דמעה, ועוד
דמעה
לכל חלקת דירה קטנה,
עליה כתובת שם חרוטה
|
על מגש זרועותייך אמצא מקום מפלט/
אסתתר בין שפתייך כפרפר נאנח על קטיפת צוף מתקתק/
|
מודחקת בין אנשים זרים, מוזרים, לא מוגדרים
מפנימה כל תמיהה,
מדביקה שפה לשפה
חולצת מבט,
|
ופזורים מה ידעו יצרים כמו אלו,
וחלומות מה ינידו פירות אסורים
|
הוא שקידש יום השבת לקדשו, מכל מלאכה,
הוא שברא את האדם בצלמו, בצלם האלוהים ברא אותו כזכר ונקבה ברא
אותם,
נעלם ברצח עמנו
|
סרנדה אדוני הנכבד,
סרנדה צרפתית,
מר סנסוריני, amour יקר
|
קח מילותיי אל
ערבות שתיקתך
|
רבות פעמים אמרו לה
"אל תשכחי, יש נשר בשמים",
|
אבל היא, כה יפה,
ענוגה,
וקולה, כה מרטיט,
מתנגנת
|
לוקחת גופי הצורם,
מפלסתו לצורת מקופלת
ומציגתו על מיטת קרש
בחדרי החשוך.
|
ובסוף, בהגיעה לצמרת המרומים,
פורצת גבולות וסדקים
|
על ספסל בפארק ישב
אדם מטופח, מהודר
בלתי מרושל.
בידו אחז הוא עיתון אנגלי,
ובפיו נשענה מקטרת ריחנית.
|
הוא אוהב אותי, הוא אביר,
אני מנותקת רגשית
מאיפה לו האומץ להרגיש
כמו מאיפה לי האומץ להביש
אותי, אותו, אתכם
|
גן קסום מגודר,
נעול במנעול מיוחד.
|
ורק נותרות
עקבה אחר עקבה
סימן שלא מוגדר
|
קוברים את הקיץ
בהיוולדות עצמית
מיוחדת
|
בין רגע
רגשות מתמזגים,
דמעות מתפרצות,
מתעוורים
צועדים, צוללים
וברקע לחישות קטנות מלוחות.
|
כמה חששה הייתה היא ליום זה,
כמה חרדה הייתה היא לבוא יום זה,
כמה נחרדה הייתה היא למשמע יום זה
|
שירי נכתב מבעד
גל,
המציף מיתרי
דמיוני,
|
בין רמז לרמז
תהייה,
אך כבזק נוקטת
תשובה
|
כששני פרחים נפגשים,
הם ודאי בוכים,
נבצרים סביב אנשים,
מחללים בפרפרים
|
ואם יום אחד בשמי יפג,
אל תשאירני באדרתך,
תחזירני אל הזר שקטפתני,
ואף תפריחני,
|
וביופי התום,
וצניעות של הטבע,
|
בלבבי קראתיך אל המזבח
מן המרזח
|
ביום שבו היית לי לאם,
התאשרתי, תחת פרחים
שפרחו אל רקיע שמים תכולים
|
אומרים שזה כל הקסם,
אך שינינו יודעים, כי
כל הקסם זה זה.
|
אוספת כל זכרות ילדות,
עד לפירור אחרון,
לתוך תיבה, והולכת
אל מקום מוגן,
לא מסוכן.
|
לא מכירה את עצמי,
את אומרת,
לעצמי
לא מכירה את עצמי.
|
הייתי רוצה להיברא
אל עולם בדוי,
מקושט אחווה,
מעוטר בשלום,
נושא גבורה,
נשגב.
|
ואנשים עם מיני פרצופים יחייכו,
יחבקו,
אפנים את עצמי, להידחק אל מולכם,
|
את אהבתה לה
חובקת,
בשבילה נושמת.
|
אך את הילד לא ניתן עוד למצוא
כי הילד לא ינום ולא ישקוט
|
מסתקרן ממני כמו
ים משוגע
מטורפת
|
כשאלוהים יפסיק לברוא,
כשהעננים ינומו מלהצטייר
|
ודרור בחלון מחכה שתגיע
ולעולם איני כלואה, איני כלואה
|
ביום שכזה מיוחד,
נפלא להגשים חלום,
|
זה ים גואה,
זו סערה בי,
אז אני מנסה ללכת
על המים ולעבור
|
ביחד איתך, להפנים
הבדידות
ולהעצים,
להעצים רגשות נסתרים
|
והיא, בתום שירי ערש
מסתגרת בגופה,
מפוחדת ומאוימת מהדממה,
שמהדהדת בראשה.
|
למה על הנדנדה אי אפשר לשבת?
- פן יבואו אסונות.
|
כי משהו קטן אחד נקטע,
כשמשהו גדול חייב להמשך
|
פגישה,
התאהבות,
פוריות,
התעברות,
היוולדות.
|
במבט לאחור,
שנים סדוקות, בית הרמוני, משפחה חמה,
חברות, משחקים, חצר אחורית, בטחון.
|
היא, ורק צללית סומק מוסתרת נאחזת בכף ידה הקרה,
הייתה לה לעולמה שנותר.
|
עומדים אל מול מראה ותוהים
"מראה מראה שעל הקיר, מי הכי יפה בפנים?"
|
היכן הם שורשיי,
אלו שצמחו מן האדמה, התרוממו
לגזע, ונשרו כעלים מבעד
לעץ בלתי נשגב.
|
אני מגיעה ממקום נקי וטהור,
אני בעלת קרניים זורחות.
אני סחה על עקבותיכם
בפנים תמימות, בעלות
|
לפעמים אני מצליחה באיפוק
להתמסר אל עצמי בעצמי.
לימים מכנסת גופי לתנוחת
עובר, כבעבר.
|
אני יודעת לפחד,
אך כמעט ובורחת
|
ערב שומם וכוכב אחד משתנק
גלים מרובים של שביזות
מצטלבים בחיבוק.
|
בצפייה כמו זו של עכשיו
של בזמן, כשתמיד,
כמו הייתי מוכנה להשלים,
כמו רציתי להפיק לעצמי
|
כשאני מבפנים מתמסרת,
אני פוחדת ומבחוץ נבהלת
|
מתוך החדר השחור,
אצא אני,
בלובן גופי,
כסותה שמלה שחורה.
עלומה.
|
נשים יפות עומדות על עקבים,
מביטות אל כל גבר מביט סביב
בעיניים בורקות, שפתיים יחפות,
מזמינות את הגבר ללחוש
|
לשעת לילה אפשוט גופי העירום
ואלבישו בשמלת המלכות,
אענוד גם עדי מבטיח.
|
גל של חמימות יציף אותי
ויקח אותי אל מקום קסום
וזכרונות ילדות ירחפו באוויר
ויזכירו לי
|
יום אחד היא ביקשה אקדח צעצוע,
היא חשבה שזה יעזור לה לנוע,
היא פצחה בקול סירנה,
ועפה
|
שן ילד תם,
אל תפחד,
אסכך בשמיכת צמר מרופדת
|
"פרי אהבה",
כך קראו לי ביום הולדתי
|
ובשעות מאוחרות,
כשהשמים יתכסו בצבעים חשוכים,
ולא יצטיירו עננים,
נפרד ואתה תעלם,
ולא אראך עד שתתעורר.
|
פעם עליתי מעלה,
מדרגה אחר מדרגה,
יצאתי אל הפסגה,
נשביתי.
|
פורשת כנף ועוד כנף
אל גורד שחקים
חופשיה בין אלפי חיילים
|
כשתשאלו אותי, אשיב:
"אני שחקנית שאיבדה את הרגש".
כשכולכם תברחו, אני אתרומם מן המסכה,
ואפצח בצעדי רדיפה אל המזח,
|
חלל השטוף דמעות,
ניגר בחול מטושטש
בדם,
|
כמו הגשמת חלום,
שלעולם לא יחלום
שוב.
|
שני אנשים, שונים אך דומים,
נפגשים, מביטים, מרגישים-אהבה.
|
ואם תאהב,
ואני אוהב,
אהיה לך שקופה
|
ביציאתי מתוך מסגרת של תמונה משפחתית,
אוחזת במשקפת,
עולה אל גג שוחק,
מקרבת עדשות אל אישוני עיניי
משקיפה אל המרחק הלא ניתן לנגיעה, מתוך
שתי מסגרות עגולות.
|
כשהפחד מגיע, ליבי מתחיל לקפץ בחבל, וכמובן שר את שיר הקפיצה
בחבל, הוא מזרים רעידות לכל בשר ועור וממחיש את ריגוש זרימת
הדם בעורקים בתוך הגוף.
|
אני רוצה שמים צבועים בכחול, ושמש עגולה צהובה כבולה במסגרת
קרניים למעלה בצד שמאל, ועננים, הרבה עניים חולפים ומצטיירים,
וגינה ירוקה מלאה בפרחים, ובית קטן עם רעפים אדומים, ודלת
ראשית, ושני חלונות מציצים, ואבא עומד ומחבק
|
|
|
כאילו, דה!!
(צפוני שעלה
מרוסיה) |
|
